אני לא לבד

הילה הלכה לקנות בשמים במבצע של 3+1 ואני שומרת על השקיות.

המפל באמצע החלל העגול והגדול מבשר על ריח של נקניקים טובים וגברים עם חוש סטייל מפותח. פעם ראשונה מאז שאני עם ההוא שלצידי, שאני נוסעת בלעדיו. התחושה מוזרה, שונה לגמרי. כל הדברים שאני רגילה לא לחשוב עליהם, ממלאים את מחשבותיי ולא נותנים לי מנוחה.

והנה היא מזדחלת לכיווני, החצופה. בהתחלה אין לי מושג מה זה, כבר תקופה ארוכה שלא הרגשתי אותה, אך ברגע שהיא מתמקמת בחלל הבטן העליונה, אני כבר יודעת בוודאות- בדידות. גל ענק של בדידות מציף אותי, זה מהסוג החודר, הכואב. זה מהסוג הפיזי הקשה לא המלנכולי החושני. (ממתי בדידות נשמעת כמו טעמים של יופלה???)

אני זו שדחפה לנסוע לבד "רגעים אחרונים של חופש" מלמלתי לעצמי כמו מנטרה טיבטית. אני והילה עד קצה העולם! הזדמנות שכזו לא תהיה לי. אני כותבת את המילים האלה והכל אכן נכון אבל הבדידות הזו, שעכשיו כבר עלתה במעלה החזה לכיוון הלב, מפתיעה אותי.

והנה כמובן, הביקורת העצמית שמתלווה לרגעים נפלאים מהסוג הזה, רגעים שבהם אני מרגישה כמו ילדה ותוהה איך לעזאזל העזתי להיכנס להריון ובעזות מצח להחליט שאני אהיה "אמא". מה חשבתי? נשארת רגע אחד לבד בנתב"ג ומהלב החצופה כבר נמצאת בקצה הגרון ולא רחוק הרגע שהיא תתפרץ מהעיניים, כמו בסרטים המצוירים, אני אשכב על הרצפה המבריקה והקרירה ואצעק שאני רוצה לאמא שלי או להוא שלצידי. אישה בוגרת עם בטן עגולה, שוכבת על רצפת בית הנתיבות וקוראת לבעלה שיבוא לקחת אותה.

אז רכשתי קפה ומאפה באלפי שקלים וחזרתי לשקיות שלא ירגישו לבד. תוך כדי מאבק עם קרואסון החמאה, שכנראה שוכב לו שם מהרגע שמאיר ראה מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, אני מתעשתת. חוזרת למנטרה המוכרת, כמה נשימות עמוקות והנה אני כבר מרגישה את הטעם של הפסטה קרבונרה שאני עומדת לבלוע. המאפה נותן את אותותיו והלולינית שלי עושה סלטה לאחור ומסיימת בבעיטה מדויקת אל עבר הצלעות. פתאום זה החוויר לי בבת אחת, אני לא לבד. זו נשמעת קלישאה אני יודעת ואפילו גיחוך יכול לעלות על שפתיכן אבל באותו הרגע לא היתי לבד, לא אחת בים של ישראלים שהולכים לדבר בקולניות ברחובות זרים. פשוט ידעתי עמוק שיש איתי מישהי שכבר מפתחת הרגלים משלה, שיש לה מחזורים של שינה וערות ואוהבת לבעוט באמאמא שלה בצד שמאל למטה. היא איתי, כמה אגואיסטי מצידי, אבל כשאסתובב זרה ברומא היא תהיה שם וגם כשאלך לישון במיטה חדשה היא שם, וכשאטוס חזרה לבד ואשאיר את חברתי הטובה לזרועותיה של רומא המפנקת, היא תרעד איתי מפחד עד שאנחת במולדת.

בעוד כמה חודשים היא תצא, ואני בודאי אתחנן לרגע של שקט ומנוחה, רגע אחד להסתכל במראה ולראות את עצמי באמת. אך בינתיים, אני מחבקת אותה חזק מבפנים, ורצה לתפוס ספה שהתפנתה ליד מזרקת המים.

אני לא מאמינה, פעם ראשונה שאני מצליחה לתפוס ספה כזו!