המשימה: קפה בקניון עם תאומות בנות חודש (גיל מתוקן)
האמצעים: עגלת תאומים אדומה, ואני. לבד.
קשיים אפשריים בדרך: קומה שניה בלי מעלית, חום ולחות של קיץ בגבעתיים והעובדה שהן על הנקה מלאה.
קטן עליי.
מעמיסה את הבנות לסלקלים. מכינה את תיק ההחתלה העמוס כל טוב ומעמיסה על הגב. סל קל בכל יד וקדימה, לרדת בזהירות שתי קומות, עם עצירת מנוחה באמצע.
מגיעה לאוטו, הסלקלים על המדרכה, פורקת את העגלה הכבדה ומרכיבה אותה, שמה את הבנות באמבטיות, מעמיסה את הסלקלים לאוטו ועכשיו מנגבת את הזיעה, ומתחילה ללכת לקניון.
גרנו בשכונת רמב"ם בגבעתיים, 10 דק הליכה מהקניון, רק שהעגלה הכפולה לא ממש מותאמת למדרכות הצרות בגבעתיים ולעובדה שכולם חונים שם עם שני גלגלים על המדרכה כך שאת רוב הדרך אני עושה על הכביש.
החצי שעה האחרונה הייתה בלתי נסבלת אבל מבטי ההערצה שאני מקבלת ברחוב קצת מעודדים אותי. בחורה צעירה (בת 30 אבל עם מייק אפ מעולה) דוחפת סמיטריילר קטן, ומשדרת לעולם שהכל קטן עליה גורר הרבה פרגון והערכה מהסביבה. רק בשביל זה היה שווה לצאת החוצה.
אוקי, הגענו לקניון. מזמינה קפה ומאתרת שולחן פנוי בפינה כדי שאוכל להניק בשקט כשיתעוררו. איך מגיעים לשולחן הזה עם העגלה? פשוט עושים רילוקיישן לכל השולחנות והכסאות שבדרך כדי שאוכל לעבור. תענוג. הצלחתי להגיע לשולחן, מתיישבת עם הקפה ומנסה להצטנן מהמזגן. ארבל מתעוררת. קקי.
אין שום סיכוי שאני חוצה שוב את בית הקפה בשביל להגיע לשירותים שגם ככה אין בהם פינת החתלה. מה עושים? מאלתרים. מחברת שתי כורסאות והופ אלתרתי עריסה. מחליפה לה חיתול בעריסה המאולתרת, והיא מתחילה להראות סימני רעב. גם ירדן התעוררה ורוצה לצאת מהעגלה. בבית אני מניקה אותן יחד על הכרית הנקה שלי אבל בבית קפה נראה לי שזה פחות יתקבל בטוב.
אני שמה את ירדן בעריסה המאולתרת ומתחילה להניק את ארבל. הזוג לידי מהופנט מהמולטי טאסקינג.
"את צריכה עזרה?" הם שואלים.
"בינתיים לא", אני מחייכת, "אבל איעזר בכם בהמשך כי אני חייבת פיפי"
"כל הכבוד לך" הם אומרים.
באמת כל הכבוד לי. אני מלטפת את ירדן שבוהה בעניין בקפה המתקרר שלי.
הבחירה הקלה יותר הייתה להישאר בבית זה בטוח. אבל רציתי לבדוק שאני יכולה. והנה אני פה, וגם אם לפעמים זה קשה ואני לא בטוחה שבחרתי נכון, אני עדיין הולכת על זה. מקסימום נכשל.
אני חייבת להגיד שהגישה הזו פגשה אותי הרבה לאורך השלוש שנים וקצת שאני אמא. לבדוק אם אני יכולה. מקסימום נכשל. זה התחיל בשבוע 7 של ההריון כשראיתי שני דפקים. הריון מונו-בי כלומר שליה אחת שני שקי הריון, הרופא הציע לי להפיל או לדלל, הריון מסוכן. אין סיכוי אמרתי. הריון תאומים? יהיה בסדר.
המשיך בלידה מוקדמת ופגייה ארוכה, כשלאורך כל הדרך ידענו שהסיכויים לצאת הביתה עם שתי ילדות בריאות הם קטנים. אבל שוב, עם הפנים קדימה צלחנו גם את זה וידענו שיהיה בסדר.
צילום: סטודיו עדיגיטל
ואחר כך חופשת לידה עם תאומות, והרי גם ככה כולם יודעים שחופשת לידה זו לא ממש חופשה אז עוד עם תאומות?? צלחנו גם את זה. ואחרי שנה כשדגדג לי עוד ילד ידענו שזה יהיה מסובך, להביא הביתה תינוק חדש כשהבנות בנות שנתיים. אבל אמרנו שיהיה בסדר. והיה בסדר. בהתחלה היה קשה אבל בסוף ראינו שאנחנו יכולים.
יש עוצמה מאד גדולה בלנסות ולהצליח. יש סיפוק מאד גדול להציב לעצמך אתגר ולהגשים אותו. וברגעים הקשים, כששלושה ילדים צורחים מסביבי ואני מרגישה שאין לי אויר אני מזכירה לעצמי שזו הדרך שבחרתי, ויש בה קשיים, אבל בעוד שעתיים כששלושת הפעוטות כבר יהיו במיטות אחרי מקלחת וארוחת ערב שתקתקתי לבד אני אמנם אהיה מותשת, אבל גאה בעצמי.
בגישה הזו נוצר הבלוג שלי. בזמן הפגייה כתבתי בלוג ששיתף את הקרובים אליי בקורותינו ועדכן בהתקדמות הבנות. לבלוג קראו "אמא על תנאי", כי כך הרגשתי כל עוד הן היו בפגייה. כשהפכתי ל"אמא על אמת" והן באו הביתה כבר לא מצאתי זמן לכתוב אבל לפני חצי שנה, כשינאי הקטן כבר נשק לגיל שנה, והבנות לגיל שלוש, פתאום דגדג לי האתגר הבא. אני רוצה לחזור לכתוב. אולי זה לא יעניין אף אחד, אבל אולי כן. אני חייבת לנסות. מקסימום נצליח.
+++
קרן איתן, אמא לתאומות, ומנהלת קהילת "מזל תאומים", המקום להורים לתאומים ושלישיות. ב-3.6.17 מתקיים אירוע המשפחות של מזל תאומים, המיועד רק למשפחות עם תאומים ושלישיות.
