פס זה פס

20.04.18 יום ו' מאת:

עוד חודש מתקרב לסיומו.

 

אני מרגישה את סוף החודש, סוף המעגל שלי, בדפיקות לב מהירות שמתגנבות לתודעה שלי. אני מנסה להישאר רגועה ולנשום עמוק, אבל זו משימה מאוד מאוד מורכבת.

 

אפליקציית הביוץ מעדכנת אותי שעוד יומיים אני אמורה לקבל. רק שלא יגיע, רק שלא יגיע אני ממלמלת לעצמי שוב ושוב ושוב. מחשבה יוצרת מציאות, לא?

 

בחודשים האחרונים נדמה שמחשבה ורצון לא מייצרים שום מציאות, רק המון עוגמת נפש ועצב אינסופי. תחושת הריק הזאת, שמתחילה בבטן שאיננה מתמלאת בתינוק וממשיכה לכרסם בכל איבר ואיבר בגוף שלי שואבת אותי למקומות בהם אני לא רוצה להיות.

הייתי כל כך אופטימית בהתחלה, כשהחלטנו שזהו, אנחנו מתחילים לנסות. מה כבר יכול לקרות? שאלתי את עצמי שוב ושוב. גבר, אישה, המון אהבה, זרעון פוגש ביצית ועוד תשעה חודשים נפגש עם פרי האהבה שלנו בחיבוק אוהב. פשוט, לא? כבר עשינו את זה פעם אחת והצלחנו.

 

ועוד חודש עובר. ועוד אחד ועוד אחד. האופטימיות הופכת לעצב. וכל אישה בהריון שאני רואה מולי ברחוב הופכת לשלט ניאון אדיר המצביע על החוסר שיש לי בבטן. ודווקא עכשיו אני רואה כל כך הרבה מהן.

כל חברה שמספרת בהתרגשות על הריון חונקת לי את הגרון ואני מנסה בצביעות לאחל לה בשעה טובה וכמה שאני שמחה בשבילה. אבל בלב אני רותחת מקנאה.

 

אני עצבנית וכועסת ועצובה ולצערי מאוד מאוד מרירה. מי אני? מי זאת שנשקפת אליי מהמראה?

 

פוקחת את העיניים ומסתכלת באפליקציה לראות איזה יום היום. תאריכים רגילים כבר לא מעניינים אותי, אין שום משמעות לאיזה יום אנחנו בלוח השנה, כל מה שמשנה זה המעגל שלי, המחזור שלי.

היום ה-33. יש איחור של שלושה ימים. יומיים שלמים הצלחתי להתאפק, משכנעת את עצמי שאין סיכוי.


אני ממשיכה לחשב לעצמי אם להיבדק עכשיו או לא, לא רוצה להתאכזב שוב פעם. הרי גם בפעם הקודמת היה איחור לא ברור של שבועיים והרופאה שבדקה אותי אמרה ביובש ובחוסר רגישות - ׳אני לא רואה שום הריון או משהו כזה׳.
אבל אולי זה כן משהו כזה?

 

ובכל מקרה חשוב שאהיה עם האצבע על הדופק, כדי שיהיה לי מה להגיד לרופאים במידה ושוב יהיה איחור עקר. וחוץ מזה, גם הוא כבר ממש לחוץ ורוצה לראות את התשובה. האם הצלחנו הפעם? אולי? אולי?

 

אז אני ניגשת עם עיניים חצי עצומות לארון ומוציאה משם את הבדיקה. פיפי ראשון הם אומרים, אז הנה, בבקשה. פיפי ראשון.

 

חוזרת למיטה עם הבדיקה בידי. עוצמת את העיניים חזק כדי לא לראות את החלון הריק והמוכר. לא להתאכזב, לא להתעצב אני משננת לעצמי את המנטרה הקבועה. הכל לטובה, הכל לטובה הכל לטובה.

 

אני משפשפת את העיניים וקוראת לו לבוא. אתה רואה את מה שאני רואה? אני שואלת בשקט.
הוא מסתכל היטב
ואני מסתכלת שוב
מתחבקים. בזהירות מאופקת מחייכים זה לזו.
פס זה פס, אני אומרת לו - גם אם חלש, פס זה פס.


מתקשרת לקופת החולים ושואלת אם אפשר להגיע לבדיקת בטא, אני רוצה הוכחה.
תגיעי עד 9:30 היא אומרת.
משם אני רצה לפגישות, משתדלת להעסיק את עצמי, רק לא לחשוב על התשובה.
מתיישבת ליד המחשב, מחזיקה את הבדיקה מולי.
פס זה פס אני אומרת לעצמי. פס זה פס.


מקלידה את הסיסמה באיטיות ונושמת נשימה ארוכה ארוכה.
בטא 124 אני קוראת.
זו ההתחלה של ההתחלה.


לפחות הצלחתי להיקלט אני מחייכת לעצמי. וגם הרופאים יראו.
אולי זה כבר יהיה להם פחות מסתורי ׳המקרה שלי׳.


עכשיו כל שנותר זה רק להחזיק אצבעות ולהמשיך לקוות.

 

up