שאלה אמיתית שקיבלתי השבוע:
״ראיתי שאתן בבית מאוד בעניין משחקי דמיון כמו ערכת הגלידה של מליסה ודאג למשל. איך זה מסתדר לך עם המונטסורי?״
התשובה מורכבת.
יש מונטסורי, יש פדגוגיה ויש את החיים עצמם.
אבל מעניין מאוד לראות מהיכן השאלה הזאת נולדה ועוד יותר מעניין, לנסות לענות עליה.
---
ד״ר מריה מונטסורי הייתה אשת אשכולות. מדענית, חוקרת, רופאה, פסיכיאטרית, אשת חינוך - וזה רק על קצה המזלג. היה לה כישרון נוסף, כזה שגורם לנו לדבר עליה ועל הרעיונות שלה 100 שנים אחרי שהיא חשבה עליהם.
היה לה כישרון לספר סיפורים - לדבר ולכתוב. היא הייתה אשת תוכן מבריקה!
את הרעיונות שלה היא ידעה לארוז בצורה נגישה עם דוגמאות מהחיים שכל אחד יכול להזדהות ולמצוא בהן את עצמו. זו אחת הסיבות שהגישה שלה הצליחה לפרוץ מחסומים גיאוגרפים ולגעת בלבבות של רבים, עוד לפני המצאת האינטרנט והרשתות החברתיות.
אם היא הייתה חיה כיום, סביר להניח שהייתה מתחזקת חשבון אינסטגרם סופר מצליח כשכל סטורי שלה היה הופך לויראלי.
זו החוזקה וזו גם התורפה, מכיוון שרעיונות יפים ונגישים קל מאוד לרדד.
אחת מהתפיסות השגורות לגבי מונטוסרי היא שאין כאן מקום למשחקי / צעצועי דמיון.
יש אמנם בסיס לתפיסה הזאת, אבל מסתתר מאחוריה כל כך הרבה עומק ואמירה כמו ״במונטסורי אסור לשחק במשחקי דמיון״ גורמת לרתיעה וכולם מפסידים.
אני מציעה משהו אחר - לפני שאנחנו בוחרות להכניס משחק מסויים הביתה, לעצור רגע ולחשוב על איזה משחק באמת תורם לבית שלנו ואיזה משחק יכול להפריע. וזה גם מאוד יועיל לנו כהורים לפתח חשיבה ביקורתית כלפיי התכנים שהילדים שלנו צורכים באמצעות משחקים.
אז למה כדאי לנו לחשוב לפני כל משחק דימיון קנוי שנכנס אלינו הביתה ואולי לוותר עליו?
1. משחקי דמיון עלולים למנוע גישה לחיים האמיתיים
ילדים רוצים לקחת חלק בלתי נפרד מהבית, להשתייך ולעבוד יחד איתנו בכל מטלות הבית. העבודה הזאת מעניקה להם הזדמנות להתנסות ולפתח מיומנויות שהם ידרשו להם בהמשך בכל תחומי החיים - מוטוריקה עדינה, מוטוריקה גסה, הבנה שפתית, הבנה מתמטית - עולם שלם! וכדי להעניק להם את זה, העדיפות תמיד תהיה לתת את הדבר האמיתי, ולא משחק שהוא חיקוי.
דוגמה טובה יהיה משחק ירקות ופירות מעץ, עם סקוצ׳ים כאלה שניתן ״לחתוך״ אותם ב״סכין״ - גם אני קניתי משחק כזה הביתה. חשבתי שככה אני מלמדת את הבת שלי לחתוך בעוד שהייתי צריכה פשוט לתת לה בננה אמיתית, קרש חיתוך אמיתי וסכין אמיתי (בצורה בטיחותית כמובן). זה מה שעשיתי עם הבת השנייה שלי והיא כבר מגיל כלום חותכת, קולפת, מערבבת, בוחשת, שוברת ביצים ולוקחת חלק פעיל במטבח האמיתי שלנו בבית.
שהוא אגב, הרבה יותר מעניין ממטבח משחק, שאנחנו מאוד אוהבים לקנות לילדים שלנו והם באמת אוהבים לשחק בו. מטבח צעצוע הרבה יותר נוח, ונקי ובטוח והם יכולים לעשות את זה לבד. אבל אם ניתן להם את הדבר האמיתי - הערך שהם יקבלו יהיה משמעותית גדול, מעשיר ובונה.
2. דמיון בשבילנו - אמת מוחלטת עבורם
פעוטות וילדים רואים את העולם בצורה מאוד מוחשית. מה זה אומר?
כל מה שהם יראו - הוא אמיתי לחלוטין מבחינתם.
אני תמיד אומרת שגדל פה דור שלם שבטוח שיש באמת חדי קרן.
למוח בשלב הזה אין אפשרות להבין את מה שלנו נראה הכי הגיוני ובסיסי - חדי קרן, פיות כלבלבים שהם יחידות חילוץ הם יצירי דימיון, פנטזיה ולא המציאות.
רק בהמשך ההתפתחות החשיבה הופכת לחשיבה המאפשרת מעבר מהממשי אל המופשט והיכולת להבחין בין מה אמיתי ומה לא הולכת ונבנית.
עד אז כדאי להסביר, לתווך ולוודא שהם לא חושבים שיש באמת חדי קרן או שדינוזאורים מסתובבים ברחובות.
3. המציאות קסומה מכל דמיון
ד״ר מונטוסרי דגלה בכך שעלינו לספר לילדים תמיד רק את האמת. בעולם המונטוסרי אין פיות שיניים, אין אגדות מכושפות - יש סיפורים מופלאים על העולם הגדול והמרתק שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו - מבריאת העולם ועד לחיידקים הנמצאים בגופנו - הסיפורים האלה מהווים חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים המונטסורית בבית הספר היסודי, ובגיל הגן מתקיימת הכנה פדגוגית לטובת הסיפורים שילמדו בהמשך.
המטרה היא ללמד עובדות דרך סיפורים, להשתמש בהם ככלי לימודי, סיפורים אחרים פחות משמעותיים ללמידה ולכן עדיף לוותר עליהם. אפשר לגזור את אותו רציונאל ולהכניס אותו הביתה, בכך שגם לנו כהורים עדיף לנתב את הסקרנות המוטרפת של הילדים שלנו כדי ללמד אותם עוד ועוד על העולם שסובב אותם.
4. משחקי דמיון מגבילים את הדמיון
ילדים אוהבים לדמיין ולשחק עם המתחולל במחשבות שלהם. זה תהליך טבעי לחלוטין שלא קשור לשום משחק שנקנה או לא נקנה. גם ילדים שחיים בלי אף צעצוע ׳אמיתי׳ ימצאו דרכים משלהם לשחק ולדמיין - אבנים, פרחים, מקלות, עלים - זה תהליך ההתפתחות הטבעי.
ודווקא משחקים פתוחים, שדומים במהות שלהם לאותם אבנים ועלים משחר ימי ההיסטוריה מרחיבים את המחשבה והדימיון בעוד שמשחקי דמיון סגורים ומובנים שאנחנו מאוד אוהבים לקנות לילדים שלנו כי הם כאלה יפים ומרגשים - עלולים לצמצם ולהגביל.
ומהיכן ילדים ישאבו את תוכן המשחק שלהם? מתוך המציאות של החיים שלהם. כך שגם ילדים שגדלים באופן מונטסורי אדוק ומאוד ריאליסטי, יבנו לעצמם עולמות דמיון עשירים, רק שאלה יהיו מבוססים על המציאות המוחשית שהם חווים ולא על יצירי דימיון ודמויות מסדרות וסרטים.
ומאיזו סיבה לא כדאי לוותר עליהם?
אנחנו לא חיים בוואקום.
והילדים שלנו, הם ילדים של הזמן והמקום הנוכחי. וזה בדיוק מה שיפה בגישה הזאת, היא הולכת יד ביד עם טבע האדם ועם ההבנה שיש משמעות גם למקום ולזמן בה הילדים שלנו גדלים.
בעולם שלנו יש מסכים, יש סבים וסבתות ודודים ודודות שקונים מתנות, יש יצרני צעצועים שמייצרים משחקים וצעצועים יפים וכובשים להתעלף שגם אנחנו רוצות, יש חברים שבבית שלהם יש עולמות אחרים ומלהיבים ויש חנויות ראווה מפתות שחולפים מולן ברחוב.
ואם הילדים שלנו נחשפים ומתעניינים במשחק מסוים, בובה או צעצוע - אני בעד לכבד ולעשות את המעשה הבסיסי - ללכת אחריהם. אחרי הכל, אנחנו פה בשבילם.
--
מה דעתכן? אתן קונות משחקי דימיון הביתה? מוזמנות לספר לי ממש כאן >
