כמה מוזר זה לקחת ערוגה, למלא אותה במצע שתילה,
לטמון בתוכה זרע קטן, להשקות, לעדר, לנקש עשבים, להגן מקור ומזיקים, לעטוף ולטפח למשך שנים -
וכל זה מבלי לדעת מה יצא מזה בסוף.
תחושה מתכונאית עוטפת את הגישה המונטסורית והמחשבה שאם נעשה ככה, נקבל בתמורה ככה.
מפתה מאוד.
פרסום שמותיהם של יזמי על בוגרי החינוך המונטסורי כמו מארק צוקרברג מייסד פייסבוק, ג׳ף בזוס מייסד אמזון, לארי פייג׳ וסרגיי ברין מייסדי גוגל ועוד שמות מייצרים ציפייה: אנחנו נשלח ילדים עם פוטנציאל לכבוש את העולם - ונקבל בתמורה סיפורי הצלחה.
קורדולה ארנה, מדריכה מונטסורית ותיקה לילדי בית ספר יסודי בשוויץ, שיתפה אותי בסיפור יפהפיה שמעניק הרבה פרספקטיבה ותיאום ציפיות לגבי ׳מה יצא לנו בסוף׳:
מעשה בתלמיד שנהג לעמוד שעות ארוכות מול החלון ולהתבונן החוצה. קורדולה ניסתה לעניין אותו בתרגילים הנפלאים שיש בכיתה בתחומי השפה, המדעים, המתמטיקה, הביולוגיה ולהסביר שכדאי לו לעבוד בכיתה, לחקור וללמוד יחד עם החברים.
לשווא היא ניסתה להראות לו שלא תצא לו שום תועלת כשהוא עומד כל היום ומסתכל על החלון בזמן שעולם שלם ומרגש של למידה פרוס בפניו.
אבל הוא המשיך בשלו ובמשך רוב הזמן זה מה שעשה בכיתה - עמד בכיתה והתבונן החוצה.
לאחר כמה שנים היא גילתה שאותו ילד בגר והפך להיות נהג משאית.
מדי יום הוא נכנס למשאית שלו ונוסע בכל רחבי אירופה, מוביל סחורות חיוניות ממקום למקום ולמעשה בכל יום הוא בוחר מחדש מביט בשמחה וסיפוק להביט מהחלון אל המרחבים.
סיפור נוסף מכיוון אחר שמעתי השבוע ממש במקרה, כשהגעתי לניחום אבלים וישבתי ליד מנהל מיתולוגי של בית ספר תיכון שפרש לגמלאות לפני שנים ארוכות.
הוא סיפר על תלמיד במגמת התיאטרון שאהב מאוד להשתתף בהצגות המגמה אבל בשאר המקצועות הוא לא השתתף כלל, מה שעורר את כעסן של מורות רבות שביקשו להדיחו.
אותו מנהל נהג להגיע לכל ההצגות וצפה בכולן מההתחלה ועד הסוף.
במהלך ישיבה פדגוגית שעסקה באותו תלמיד וברצון של צוות ההוראה להוציא אותו מבית הספר, קם המנהל ושאל את צוות המורות: האם אי פעם ראיתן אותו משחק בהצגה?
שקט השתרר, אף אחת לא צפתה בו.
אז אני צפיתי בו. בכל ההצגות.
אמר המנהל.
ועכשיו אני אממש את זכותי להטיל וטו והתלמיד הזה ישאר!
לימים, אותו תלמיד הפך לאחד משחקני התיאטרון המצליחים והמוערכים בישראל.
כשאנחנו מביטים בילדים שלנו אין לנו שום אפשרות לדעת מה הם יהיו כשיהיו גדולים.
מה התפקיד שלהם בעולם,
איזה יעוד יש להם.
הם יכולים להיות הכל!
והתפקיד שלנו הוא לא להחליט עבורם, אלא ללוות אותם בדרך למימוש הפונטנציאל האישי הגלום בהם.
מהו אותו פוטנציאל? איזה צמח ינבט מאותו זרע קטנטן שהנבטנו? זהו סוד. סוד הילדות.
עבורי זו מחשבה מאוד משחררת ומרגיעה, מחשבה שעוזרת להתפקס על מה שבאמת חשוב מבלי להישאב לטייטלים, כסף וסמלי סטטוס.
לכל אחד מהילדים שמורה השליחות המיוחדת שלו, קטנה או גדולה ואם לא נפריע לה להתגשם - העולם רק ירוויח.
