צפירה חזקה הרעידה לי את הלב.
הנהגת שעצרה לי כדי שאעבור במעבר חציה בשכונה שלנו לא הייתה מרוצה מקצב ההליכה שלי.
הלכתי עם שקיות מהמכולת ביד, והלכתי לאט, לאט מדי עבורה.
אז היא צפרה.
התרגזתי מאוד, נבהלתי מאוד.
וחזרתי הביתה עצובה.
נזכרתי בכל הנהגים שהפגינו חוסר סבלנות משווע כשאני חוצה את הכבישים הלא מרומזרים בשכונה השקטה שלנו, אוחזת את היד הקטנה של אן.
איך הם גולשים לכיוון מעבר החציה, עם מבט כועס בעיניים.
איך הם מתאפקים לא לצפור.
הפעם הייתי עם שקיות בידיים ובלי אן, אז היא צפרה.
ואז הבנתי שהשתנתי.
הפכתי להיות איטית, סבלנית, רגועה - בקצב אחר.
בעולם של המבוגרים, איטיות היא חיסרון.
בעולם של הילדים זו המעלה הכי הכי גדולה שיש.
כמה חודשים אחורה:
היא נפלה. אן נפלה על המדרכה. בגללי.
אחזנו יד ביד, והצעדים הקטנים שלה ניסו להדביק את הצעדים הגדולים שלי.
לא עשיתי את זה בכוונה חלילה, פשוט הייתי אני, והיא, המתוקה, רצתה לרצות.
רצתה להדביק את הקצב, אבל נפלה.
התרסקה על המדרכה, שתי ברכיים משופשפות ובכי של כאב ועלבון.
בהתחלה לא הבנתי מה קרה, ואז הבנתי - זו אני שהפלתי אותה.
הרמתי אותה, חיבקתי, נישקתי, שטפתי במים את הפצעים, מחיתי את הדמעות נישקתי וביקשתי סליחה.
אחרי כמה ימים, זה שוב קרה.
מה יש לך!? צרחתי עצמי מבפנים, את לא רואה שהיא לא עומדת בקצב שלך?
היא לא יכולה להתאים את עצמה אליך, את זו שחייבת להתאים את עצמך אליה!
אז התאמתי. עם הרבה עבודה ומודעות, כי אני ממש לא איטית במהות שלי.
אני אפילו מהירה, מאוד.
ועכשיו אני איטית מדי. ומעצבנת נהגים מדי.
אבל לא אכפת לי!
אני מעדיפה להיות סבלנית, איטית ומרגיזת נהגים בוגרים,
מאשר לאלץ אותה ללכת בקצב שלא מתאים לה ולהפיל אותה בלי לשים לב על המדרכה.
כבר שלוש ומשהו שנים אני מתרגלת הורות מונטסורית.
כמו הרבה אמהות התחלתי מהחיצוניות - מהיופי של הסביבה האסתטית, מהתרגילים המפתים בפינטרסט.
ולאט לאט נשאבתי למהות, ללב, למשמעות.
המשמעות פחות מצטלמת יפה, המשמעות היא להפיל את הבת שלך על המדרכה בלי לשים לב, להתייסר בעקרבים ואז גם להבין למה.
המשמעות היא לשנות את הקצב הפנימי, האמיתי שלי כאדם.
להבין שתינוקות וילדים לעולם לא יוכלו להתאים את עצמם אלינו, זה אנחנו שצריכות וצריכים להתאים את עצמנו אליהם.
כל כך הרבה פעמים אני נשאלת ׳איך, איך יש לי סבלנות?״
לא תמיד הייתי ככה. ויש כל כך הרבה אנשים שמכירים אותי ולא יבינו איך אני כותבת את המילים האלה פה. טל? סבלנית?
זה תהליך שעברתי. זו לא ״אני״.
וזה לא פשוט ולכולנו יש אינסוף אילוצים, גם לי.
אבל השינוי המחשבתי הזה הוא הצעד הראשון והכרחי ביותר כדי לקיים את הגישה הזאת. מריה מונטסורי לא הבטיחה לנו חיים קלים. היא לא חילקה מתכונים או קידמה בסטורי קמפיינים שמבטיחים לנו חיים טובים.
מי שיקרא את הספרים ותמלול ההרצאות שלה ימצא שם מילים מאוד נוקבות עבורנו ההורים.
יותר מזה, היא אמרה בגלוי שחינוך מונטסורי מתאים לכל הילדים - אבל באופן מוחלט לא מתאים לכל ההורים.
ולצד כל זה, היא הבינה שהמפתח לתהליך התפתחות מיטיב של הילדים זה סבלנות, שמחה ורוגע של ההורים וכדי לתת לילדים שלנו את העולם הזה - אנחנו חייבות קודם לתת לעצמנו.
אז אני לאט לאט מוצאת את הדרך הנכונה עבורי לשמור עליי - כדי שאוכל לשמור עליהן.
לתת לעצמי ולזוגיות שלי את כל מה שצריך כדי להיות הקרקע הבטוחה עבורן.
ובכנות רבה אשתף שמאז שהורדתי הילוך, משהו בי נרגע. משהו בי מאוזן יותר ואני הרבה יותר סבלנית.
ושמחה.
אז אם תשאלו אותי מה הדבר הראשון שצריך לקנות כדי להיות אמא מונטסורית, אני אגיד שסבלנות.
ואת זה - כולנו כבר מדקלמות - אי אפשר לקנות בשום חנות.
(בתמונות: אוסף רגעים מהשנה החולפת)