כבר כמה שנים, עוד לפני שמגיע הסילבסטר אני כבר יודעת שהפעם אני לא חוגגת. בכל פעם יש לי משהו אחר אבל הסיבה המרכזית הייתה שלא היה לי עם מי לחגוג.
כל שנה בערב הזה בעלי עובד ואני נשארת בבית. אף פעם לא לא התחשק לי לצאת ולראות את כולם מתנשקים אחרי הספירה לאחור כשאני עוד צריכה לנהוג הביתה, זה פשוט קונספט לא מפתה במיוחד.
ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאתי לחגוג את הסילבסטר ופשוט לא הצלחתי. ככל הנראה זה היה לפני שש שנים, בארץ אחרת ובחיים שהיום אפשר לומר שגם הם היו אחרים.
יצאתי למסיבה, הלהקה ניגנה קאברים של ה-Black Eyed Peas ואפילו חזרתי הביתה במונית.
השנה, לראשונה, בעלי בבית בערב הסילבסטר המדובר. אבל, אם מישהו חושב שיש לי כח לצאת אז הוא טועה.
כלומר יש לי מלא כח. אבל, רגע.
מה? זה הערב? ממש היום בערב? אבל הלכתי לישון אתמול ממש מאוחר. וקמתי בשש בבוקר. ובכלל. יש פתאום תינוקת בבית. תינוקת שהתעוררה ברבע לשש. בבוקר. מי ידע עד לא מזמן ששעה כזאת בכלל קיימת? מסתבר שקיימת. ואם זה לא מספיק אז היא קמה כולה מרוחה בקקי. כבר ציינתי שאנחנו בלינה משותפת?
ופתאום אני מוצאת את עצמי מקלחת תינוקת, בחורף, ברבע לשש. בבוקר. מלבישה, מארגנת והופ לגן. חוזרת ומתיישבת על המחשב לעבוד עד הערב. מיותר לציין שהערימה הריחנית עם כל הסדינים, הבגדים שלה והשמיכה עוד ממתינה לי בשקט בפינה של החדר שאבוא ואתייחס אליה.
כנראה שגם השנה הזו היא לא שלי.
איור: מעין דנן
בדמיונות הפרועים שלי, מחר בבוקר אקום עם האנגאובר קשוח ומשקפי השמש הן האביזר היחיד שיגן עליי. בפועל אני כנראה אשלים שעות עבודה מול המחשב בחשש שהקטנה לא תתעורר והמוזיקה שתתנגן ברדיו 102 (בשקט רב) תהיה הדבר הכי קרוב למסיבה שאהיה בה. וזה בכלל חג של נוצרים אז מה אכפת לי! מישהו יודע בכלל מי היה סילבסטר? נובי גוד שמח. איך בא לי לצאת!
