לפני חודש בערך, באחד הערבים כשהם כבר במיטות ושקט ואני יושבת לידם מחכה שגברת שינה ואדון חלום יכנסו בדלת ויסגרו את היום. היא מתיישבת במיטה ושואלת:
אמא, איך עושים תינוקות? איך מגדלים אותם בבטן, אוכלים הרבה או משהו אחר?
ואני, בשניות הספורות שהיו לי עד ה"נו" ו"אמא שאלתי אותך שאלה" ו"למה את לא עונה" מתלבטת ביני לבין עצמי אם זה הזמן הנכון או לחכות לזמן אחר. האם הם מסוגלים להבין? ואם כן אז מה בדיוק לספר?
ובבטן אני יודעת שהבטחתי לעצמי. תמיד. תמיד. להגיד את האמת. וגם, שאני חושבת שהם יודעים. הם יודעים שהם הגיעו לכאן אחרי המון המון זמן. ובדרך מיוחדת. ושהם המתנה של אמא ואבא. ואז שמעתי את עצמי מספרת להם לשניהם:
״בדרך כלל כששני אנשים רוצים שיהיה להם תינוק הם אוהבים ומתחבקים ומתנשקים ואז הזרע שנמצא אצל אבא עובר לגוף של אמא ושם הוא פוגש את הביצית שנמצאת אצל אמא. הזרע והביצית גם מתחבקים חזק חזק ולאט לאט הם נהיים גוף אחד קטן קטן. הגוף הזה גדל בבטן של אמא והופך להיות תינוק״.
והם מתיישבים שניהם במיטות. כבר מאוחר. אבל הם מהופנטים. ושואלים: אז את ואבא התחבקתם חזק? וככה הגענו לבטן שלך?
ואני... שוקלת מילים. וממשיכה.
״לא בדיוק. כשאני ואבא החלטנו שאנחנו רוצים תינוקי באמת התחבקנו ממש ממש חזק והתנשקנו ואהבנו הרבה אבל זה לא כל כך הצליח. יש אנשים שזה לא מצליח להם כמו שהם רוצים. והם צריכים מאוד מאוד להתאמץ. ולפעמים לבקש עזרה. ניסינו הרבה פעמים ולא היה תינוקי.
אז הלכנו לרופא וביקשנו ממנו שיעזור לנו. והרופא הוציא כמה זרעים מהגוף של אבא וכמה ביציות מהגוף של אמא והוא נתן להם לרקוד ביחד ולהתחבק ולהשתולל במקום מיוחד, שנקרא מעבדה והוא שמר עליהם. והסתכל עליהם כל הזמן במכשיר מיוחד כדי לראות שהם מתחברים והופכים לגופיפים קטנים וחמודים. ואז הוא קרא לאמא ואבא ועם מכשיר מיוחד הכניס שני גופיפים מתוקים שכבר קראו להם עוברים לגוף של אמא.
״אתם יודעים מי אלה היו הגופיפים האלה?״ אני שואלת אותם, והם לא עונים.
אמא: אלה הייתם אתם. את ושי.
לי: מה, אני הייתי ביצית ושי היה הזרע?
אמא: לא. הזרע והביצית זה לפני. שני זרעים של אבא נפגשו עם שתי ביציות של אמא. וכל זוג כזה הפך לגוף אחד שנהיה עובר. שאחר כך הפך לתינוק ולתינוקת. לשי וללי.
לי: (בוכה)
אמא: למה את בוכה מתוקה?
לי: זה מהתרגשות. זה בגלל שהתאמצתם כל כך ועכשיו את אמא שלי. ואבא אבא שלי. בגלל שלא הצליח לכם והייתם עצובים. כל כך עצוב לי שלא הצליח לכם.
אמא: אבל ליקוש שלי. כן הצליח לנו. הנה את כאן ושי כאן. ואת יודעת משהו, אני כל כך שמחה שבהתחלה זה לא הצליח. כי חיכינו כל כך הרבה. וכשבאתם כל כך כל כך שמחנו וגם עכשיו. וכל יום. לפעמים כשאנחנו נורא נורא רוצים משהו. כשהוא מגיע סוף סוף אז זה מרגיש כמו מתנה ענקית.
לי: (בוכה נורא) אני כל כך הרבה זמן רציתי להיות התינוקת והילדה שלכם... גם אני חיכיתי כל כך. אפילו שעוד לא הייתי. כל הזמן ידעתי שבסוף תהיו אבא ואמא שלי.
אמא: (בשלב הזה כבר בוכה ביחד איתה)
את הסיפור המלא של הגר והמסע הגדול שעברה, תוכלו לקרוא כאן >>