הרגע הזה, בו הרגשנו לראשונה שאנחנו אימהות חקוק לעד בליבנו. למרבה הפלא (או בעצם אין להתפלא בכלל) הרגע הזה לא בדיוק חופף את הרגע בו הפכנו בפועל לאימהות. טווח שלם של רגשות עוצמתיים מסתתרים מאחורי הטייטל הזה, חלקם לא צפויים, חלקם ממש לא מדוברים, לחלקם לוקח זמן לחלחל עד להבנה וגם היא לא תמיד מוחלטת. לפעמים מתחשק לנו לצרוח שכל העולם ישמע - אנחנו אימהות! לפעמים אנחנו מרגישות שעוד לא ממש פענחנו את זה ואיפה אמא שלנו שתגיע לעזור, הרי היא האמא האמיתית כאן, לא?
כששאלנו את חברות הקבוצה הסודית שלנו מהו הרגע הזה, קיבלנו עשרות תשובות מרגשות, אמיתיות וסופר כנות. ממליצות להצטייד בטישו רך במיוחד בזמן קריאת הכתבה, אנחנו מודות שבזמן כתיבתה לא הפסקנו להתרגש בעצמנו.
הנה הם לפניכן, 47 רגעים מרגשים ומיוחדים:
- זמן מה אחרי הלידה, כשהרגשתי שאני אוהבת את אמא שלי קצת יותר.
- אני עדיין לא בטוחה שזה היכה בי.
- בלידה שלי (ואני מאמינה שבכל לידה) היו שתי לידות, אחת של בתי והשניה שלי כאם.
- בגלל שלא הצלחתי להניק כל הזמן חשבתי לעצמי "מה הופך אותי לאמא? מה ההבדל ביני לבין כל אחד אחר שגם יכול לחבק, להחליף חיתול ולהאכיל בבקבוק". בגיל חודש וקצת נסענו שתינו לבד באוטו והגברת בכתה בהיסטריה. עצרתי בצד הדרך והרמתי לחיבוק מנחם. היא ישר נרגעה והתחילה לנשום בהשתנקות מתוך הבכי שהלך ונרגע ואז נזכרתי שרק אמא שלי מנחמת אותי ככה. ברגע הזה נפל האסימון שהבנתי שאני אמא כי היא יודעת שאני אמא שלה וזה ההבדל.
- כשהתאשפזתי בבית חולים בשבועות הראשונים להריון (הראשון) וצרחתי מכאבים, לא יכלו לתת לי שום משכך כאבים ושום טיפול בגלל ההריון. ואז הבנתי שמעכשיו סדר העדיפות השתנה וזה תמיד יהיה הוא לפני שזה יהיה אני. אז הבנתי שאני אמא.
- בפעם ראשונה שהגעתי לאסיפת הורים בגן.
- כשהוא חולה ואני מבינה שזו אני האמא שצריכה לטפל בו.
- אמנם מהרגע הראשון הרגשתי את זה אבל זה קרה בעיקר בלילה השני בבית החולים. בחרתי בביות מלא והשארתי את הגור הקטן בתינוקיה ל20 דקות בלילה כדי להתקלח. כשחזרתי לקחת אותו שמעתי בכי של תינוק (כמובן שהוא לא היה היחיד שבכה) ורצתי לעריסה עם עיניים דומעות ורגשות אשמה מטורפים של איך לעזאזל עזבתי אותו שם?!
- גוזלי שלי כבר בת עשרה חודשים ולפעמים אני עדיין לא מעכלת שכבר ילדתי! אבל תכלס, מיד אחרי צאתה לעולם חיברתי אותה לציצ- ואז זה היכה. כל העוצמה המטורפת הזו, האושר העצום שמהול בכאב וחששות ואהבה אינסופית- מגדירים באופן מדויק מה זה להיות אמא.
- הרגע הראשון שזיהיתי שיש לה גרפעס ואיך שהרמתי היא עשתה לצד מיני חיוך (זה קרה בגיל שבוע וחצי). הרגשתי שאני כל העולם שלה והיא שלי.
- כשישבתי בתור בטיפת חלב והאחות קראה ל-"אמא של לביא".
- כשהוא היה בן 6 שבועות, עלה לו החום ל-37.5, נלחצתי נורא. ישבתי בתור לרופאת ילדים ובכיתי. כן... בכיתי בגלל חום של 37.5. ככה הבנתי שאני אמא.
- בלילה הראשון בבית נכנסתי להתקלח והוא היה בקצה השני של הבית והתחיל לבכות.
יצאתי מהמקלחת כשעל הראש מלא שמפו וגוף מלא סבון והגעתי אליו בריצה.
- ילדתי בשבוע 28 תאומים מתוקים. כשהגעתי לפגייה לא הפסקתי לבכות. פשוט רק בכיתי כל הזמן. זה היה בראש השנה לפני שנה. אנחנו דתיים אז גם לא הודענו לאף אחד ורק אנחנו ידענו שילדתי. רק אחרי שהוציאו לי אותם מהאינקובטור והחזקתי את שניהם יחד וכל אחד לחוד והרגשתי כמה ה"קנגורו" משמעותי להם זה היכה בי שאני אמא שלהם לא משנה מה.
- זה ישמע קצת דבילי, אבל לא מזמן ביום הולדתי, פתאום לא אני הייתי במרכז אלא ביתי שהיא הכוכבת האמיתית. בן זוגי קנה לי צמיד עם תליון של בת. כשהוא נתן לי אותו העיניים התמלאו דמעות וקלטתי והפנמתי קצת יותר; התליון הזה מסמל אותה . ואותי כאימא.
- הרגשתי בפעם הראשונה אמא כאשר הוא תאשפז בגיל חודשיים והבנתי שאני זו שמקבלת עבורו את ההחלטות.
- וואו! היו כמה רגעים ממש מרגשים בהם הבנתי את זה, כל פעם זה מכה בי מחדש. ברגע שהניחו אותו עליי לאחר הלידה, זה פשוט היכה בי שהוא כאן וזה הבן שלי, בפעם הראשונה שהוא בכה ושרתי לו את "בואי אמא" והוא נרגע. ולאחר הלידה, באחד הימים היינו לבד בבית והוא ישן והסתכלתי עליו והתחלתי לבכות מהתרגשות, כי הבנתי שזה הבן שלי ומעכשיו ועד יום מותי אני אדאג לו, אטפל בו ואוהב אותו..
- כולן תמיד מספרות על רגע הקסם הזה שבו ראו פעם ראשונה את התינוק ואז התאהבו! אצלי זה לא היה. אולי בגלל שזה היה קיסרי, אולי בגלל דברים שהיו במהלך ההריון הספציפי, כאילו לא האמנתי שהוא באמת שלי.
-אצלי זו לא הייתה התאהבות בהתחלה אם כי הרגשתי דאגה מסוג שונה ממה שהכרתי עד אותו הרגע.
-הרגע בו נפל לי האסימון שאני אמא שלו הייתה כשהוא התחיל להתלונן ולא נרגע אצל אמא שלי ולא אצל אבא שלו ואז אני לקחתי אותו על הידיים שלי, הוא נרגע בשנייה , הסתכל עלי, חייך ונרדם עם החיוך... נמסתי.
-הרגשתי שאני כל עולמו, הוא חיכה רק לי.
- בפעם הראשונה כשראיתי את הבת שלי בכלל לא הרגשתי אמא. בזמן הלידה עצמתי את העיניים (היו מיליון אנשים בחדר ובלגן גדול) והיא נלקחה ממני ישר לפגייה במהירות. ראיתי תמונה שלה. תמונה שזעזעה אותי, היא נראתה נורא נורא ובכלל לא קרוב למה שדמיינתי. היא נולדה עם המון בצקות והייתה מחוברת למיליון חוטים ונחרדתי.
- בכלל לא הרגשתי אמא, רק חוסר עצום בתוך הבטן שלי. אח״כ כשהגעתי לפגייה כולם קראו לי "אמא" ולא בשמי וזה הרגיש לי מוזר ומנוכר. ביום השני הבהילו לפגייה עגלת אולטרה-סאונד לבדוק אותה והכל היה מהיר ומלחיץ; הרגשתי שהיא בסכנה ולא יכולתי לעשות כלום. אני ובן זוגי עמדנו בצד חסרי אונים כשצוות גדול עליה. בכלל לא הרגשתי אמא. רק כשאחד מהרופאים ניגש אלינו והתחיל להסביר לנו את המצב פתאום הרגשתי אמא בכל נים ונים בגופי ושאני כל כך מוכנה לעשות הכל אבל הכל בשביל הבת שלי, אפילו שאני לא מכירה אותה בכלל.
- הרגשתי את זה בלילה הראשון בבית. היה לילה נורא. היא בכתה כל הזמן. לא היה לי מספיק חלב להניק ולא הבנתי אם היא רוצה בכלל. בתמ״ל שקניתי לא הייתה כפית מדידה ולא ידעתי איך אני אמורה להכין לה ככה בקבוק. לא ישנה, לא נרגעה עם נדנודים או שירים, לא חיתול... ככה עברו להן השעות, אני עייפה, כאובה אחרי קיסרי, בהלם. ב-6 בבוקר היא על הידיים שלי ואני מתהלכת איתה בחדר שלה שהכנתי לה ואני כל כך אוהבת. לא כך דמיינתי שכך היא תהיה בחדר שלה. ואני בוכה. כמעט כמוה. ואז הבטחתי לה שאני אמשיך לנסות. שאני לא אפסיק לנסות. שאני מצטערת שאני עדיין לא יודעת אבל אני מבטיחה ללמוד עד שאצליח. שאני לא אוותר בחיים ואעשה הכל ותמיד כדי לדעת איך לעשות לה הכי טוב. התחושה הזו שלא משנה כמה אני עייפה וקשה לי אבל אני יודעת שלא אוותר. אני עדיין מבטיחה לה כי אני עדיין לא תמיד יודעת.
- בכל שלב במהלך ההריון (ואח״כ גם בשני ובשלישי) כאשר קצת הרהורים על העתיד היו מיד גורמים לעיניים לנצוץ מדמעות. וגם , בחיסון הראשון, כשגיליתי שזריקה של חיסון יכולה להכאיב לי עד דמעות גם אם לא אני זו שקיבלה אותה.
- בפעם הראשונה שנהגתי בלי הבת שלי באוטו והבנתי שאני נוסעת בזהירות לא בגלל שהיא איתי, אלא בגלל שיש באוטו את אמא שלה, ואני צריכה לשמור על עצמי בדיוק כמו עליה.
- ילדתי בשבוע 29 בקיסרי בהרדמה מלאה, כשהתעוררתי רק וידאתי שהיא בסדר והתחושה המיידית שהרגשתי היא של הקלה, שסופסוף היא לא בגוף שלי ומישהו אחר מטפל בה ואחראי מעתה למצב. לא הרגשתי רצון ללכת לפגייה לראות אותה, ניסיתי לדחות את הרגע. גם כשהלכתי לראשונה לפגייה כעבור יום, נכנסתי לרגע קצר, לא היה שם שום "קסם", פשוט סיטואציה הזויה ומנוכרת שממש רציתי שתסתיים ואוכל לחזור לחדר.
ההורים של בעלי הגיעו לראותה לראשונה גם באותו יום וחיכו שאנחנו נצא כדי להיכנס. חיכיתי במסדרון חסרת סבלנות לא מבינה מדוע אני צריכה להתעכב שם כדי שמישהו אחר יראה אותה, וכשהם יצאו נרגשים, דומעים ומאוהבים הרגשתי נורא שאני לא מגיבה כמוהם וגם לא מזדהה עם התחושות.
ממש לא הרגשתי אמא.
בהמשך, כשרופאים ניגשו אלי להסביר על מצבה הרפואי הבנתי שאני בעצם "המבוגר האחראי". הדבר הקטן הזה שלי ואני צריכה לדאוג, להתעניין ולקבל החלטות. ההורים היו על תקן "מבקרים" (יש שעת ביקור ספציפית לסבים וסבתות), הם שאבו מידע מאיתנו ובעצם מבלי להבין בכלל- בשנייה הפכנו להורים. לדאגה והאחריות נוספה אהבה כאשר יכולתי להחזיק אותה לראשונה כעבור עשרה ימים. החיבור הרגשי נוצר עם המגע ומאז אני מחבקת אותה בכל הזדמנות.
- יומיים אחרי הלידה, אנחנו עוד בבית חולים עם צהבת. היא הייתה צריכה להיות בעריסה מתחת למנורה. ב- 3 לפנות בוקר, אני מניקה אותה, היא נרדמת, מניחה בעריסה, היא מתחילה לבכות וחוזר חלילה. הייתי כל כך עייפה אבל ידעתי שחשוב שהיא תהיה מתחת למנורה. בסוף לקחתי אותה אליי, שכבתי בתנוחה הכי הכי לא נוחה שהייתי בה כל חיי, שמתי את המנורה מעל שתינו, הנקתי אותה ונירדמנו ככה בשקט עד הבוקר.
ברגע הזה הבנתי שאני מוכנה להקריב הכל למענה, שאני אמא שלה ואני אחראית עליה, על הבריאות שלה, על הרווחה שלה, על האושר שלה.
- כשהוא חזר מהתינוקיה כעבור מספר שעות וראיתי אותו בפעם הראשונה מאז הלידה ובכיתי בהתרגשות כזו שלא חוויתי מעולם וידעתי שמאותו רגע אני אמא.
- קצת מוזר לכתוב את זה, אבל הייתי אצל אמא שלי ארבעה ימים אחרי הלידה, זה היה ראש השנה והייתי בקומה עליונה באמצע ריב משפחתי שהתנהל למטה. דודה שלי עלתה ורצתה להגיד משהו לאמא שלי, מצאתי את עצמי צועקת עליה ״די הילדה שלי רוצה לישון תהיו בשקט״ ואז הרגשתי שאני מוכנה לצעוק (אני לא כזו בדרך כלל) בשביל שיהיה לה טוב. עוד דבר שקרה איפשהו בימים הראשונים זה שהיא ינקה, וכאב לי מאוד, אבל היא כל כך התקשתה להתחבר שכשהצלחנו הייתי ממלמלת לעצמי בשקט ״הילדה שלי אוכלת, היא אוכלת..״
- אני חושבת, שזה כשהתעלפתי בניסיונות (מפגרים ולא אחראיים) להגיע אליה לפגייה כשאני אחרי לידה לא פשוטה עם פיטוצין, המון אפידורל, חתך חיץ ומנואליזיס של שלייה נעוצה. אז הבנתי כמה אני אמא לביאה שתעשה הכל כדי לא לעזוב את הגורה שלה עכשיו.
הבנתי שאני אמא בלילה הראשון, במלונית. הייתי כולי נפוחה, בקושי זזה ואיכשהו הצלחתי להתיישב, להרים עצמי כדי לקחת אותו אלי ולהניק. הבנתי שאני אמא לשניים - במלונית, מסיימת להניק ולהשכיב לישון אחת, ומתחילה מיד לטפל בשני (מקלחת, סיפור וכו).
הבנתי שאני אמא לשלושה - ביום של הסקירה הראשונה, הקפיצו אותי מהגן כי הגדול נחבל, רצתי איתו לרופא ומשם לסקירה תוך כדי שאני מארגנת בייביסיטר לאמצעית (כי התוכניות השתנו). אז הבנתי כמה אינטנסיבי וזורק לכל הכיוונים זה הורות ל-3.
- ילדתי תאומים בניתוח קיסרי , שבוע 32 . אני פוחדת פחד מוות מזריקות וגם לפני שנכנסתי לניתוח - החשש הכי גדול שלי היה זריקת ההרדמה. הייתי כל כך בהיסטריה! גם אחרי שהמחט נכנסה לא הצלחתי להשתחרר מזה ואז המנתח אמר "הנה הראשון יוצא " ופתאום נשמע בכי, הראו לי אותו ולקחו אותו לבדיקות קצרות ואז החזירו אותו אליי לנשיקות. ואז המנתח הכריז "השני בדרך" ושוב בכי ושוב נשיקות. ואני לא כ"כ הבנתי מה קורה סביבי; למה מביאים לי לנשק אותם בכלל ?
שיטפלו בהם. שייקחו אותם לתינוקייה!
כשעה לאחר שהגעתי למחלקה הביאו אותם אלינו לחדר; כל המשפחה התרגשה וכל אחד בתורו הרים אחד או שניים. אהבתי אותם ושמחתי והתרגשתי נורא אבל עדיין הרגשתי כאילו שאני פשוט צופה בזה מהצד.
כשחזרנו הביתה, המשפחה הייתה איתנו 24/7 כדי לעזור ואחרי שבועיים וחצי בערך יצא שבן זוגי ואני נשארנו לבד לכשעה. ישבנו בחדר שלהם, כל אחד מאיתנו החזיק תינוק , הסתכלנו אחד על השני ועליהם ושנינו דמענו.
זה היה הרגע שבו באמת הרגשנו שאנחנו משפחה!
- אין לי רגע אחד שבו הרגשתי או קלטתי שאני אמא. בהריון בכלל המשכתי בעניינים שלי ולא התחברתי לאמהות, בימים הראשונים אחרי הלידה הרגשתי שאני שומרת על תינוק של מישהו אחר ועוד מעט החיים שלי יחזרו, ומאז עברו כבר שלושה חודשים, וכל יום למדתי משהו, וכל יום התחזקתי, וכל יום הכרתי את הבן המתוק שלי יותר, ואת האמא שבי יותר, ככה שלשים את האצבע על רגע אחד בכל הטירוף הזה פשוט בלתי אפשרי בעיניי. זה מהדברים האלה שיום אחד ברגע אחד מסתכלים לאחור ואומרים: וואוו, אני אשכרה אמא! ואפילו לא רעה כל כך.
- הלידה לא היתה קסומה כמו שציפיתי. הכל התקדם כל כך מהר וברגע האחרון הוציאו אותי מהמקלחת כבר עם פתיחה מלאה והטיסו אותי לחדר לידה, לא היה מה לדבר בכלל על אפידורל.
לקח שעתיים להוציא אותו, המון קרעים וחתך מטורף. הכאב והטראומה לגוף שלי כנראה היו גדולים מאוד כי הדופק שלי לא ירד מ 140 והייתי חייבת להישאר במעקב ולא לרדת מהמיטה 12 שעות.
במהלך הזמן הזה הדבר היחיד שעניין אותי זה ללכת לתינוקייה כדי להיות עם הקטנצ׳יק שלא יהיה לבד, שלוש פעמים ניסיתי לרדת מהמיטה ובשלושתן התעלפתי.
אז הבנתי את האהבה הענקית וחסרת התנאים שעוטפת אותך כשאת הופכת להיות אמא.
- במשך שנים לא הרגשתי צורך למהר לעשות ילדים ואף להפך, היו לי המון עיסוקים והרגשתי שהכל יותר חשוב. כשנכנסתי להריון והתברר שיש לי היפראמזיס ואני הולכת להקיא עכשיו תקופה ארוכה (בסוף הקאתי למשך כל ההריון) ולא הבנתי למה אני עושה את זה לעצמי. כשהלידה הפכה לקיסרי חירום חשבתי רק על האפרוחה הקטנה שבמצוקה ומורידה דופק ורק רציתי לחבק אותה ולאהוב אותה. כשהמיילדת הניחה לי אותה ליד הראש כל מה שרציתי הוא שישחררו לי את הידיים כדי שאוכל לחבק את הגורה הקטנה שלי. לא עניין אותי כלום. באותו רגע הפכתי לאמא ומאז אני מאוהבת קשות. כל הזמן, גם בלילות הקשים ובכל רגע.
- יש לי קרישיות יתר בהריון ובשני ההריונות נאלצתי להזריק לעצמי מדי יום זריקות קלקסן בבטן.
בהריון הראשון כשהתחלתי להזריק בחודש הרביעי, נפל לי האסימון שלמרות הקושי בלהזריק לעצמי יום יום זריקה כואבת, אין שום אופציה אחרת כי אני חייבת לשמור על התינוק שלי בריא ושלם בבטן. זה הרגע הראשון שהרגשתי שאני מחויבת להגן בכל מחיר על היצור הקטן הזה. ובמילה אחת: אמא.
- אחרי הלידה הכי ארוכה שיכולתי לדמיין לעצמי, עליתי למחלקה ותוך שעתיים כולם הלכו הביתה ונשארתי לבד בביות מלא עם התינוק. אני זוכרת שפשוט ישבתי ערה ולא האמנתי שזה קרה, ואז הצצתי לתוך העריסה שלו והוא פשוט שכב שם והסתכל עליי בחזרה והאסימון נפל.
- עם הבכור הרגשתי את זה ברגע שהייתי איתו לבד בפעם הראשונה בבית החולים. הלידה היתה מזוויעה, ואני הסתכלתי עליו והרגשתי שהוא שלי וידעתי שאני אמא שלו. הייתה בזה נחמה גדולה כי ההחלמה וההנקה ובכלל החודשים הראשונים היו נוראיים (גזים סיוטיים, ריפלוקס סמוי...). עם הקטנה, ברגע שהתחלתי להרגיש אותה זזה בבטן כבר הייתי אמא שלה.
- כשבאמצע התקף גזים נוראי קפצתי איתה על הכדור באמצע הלילה, ופשוט התחלתי לבכות יחד איתה, לא כי אני עייפה ולא כי יש רעש אלא מזה שכל כך כאב לי הכאב שלה והרגשתי כל כך חסרת אונים מולו וכל כך רציתי שיכאב לי במקום.
- עוד לפני שהייתי בהריון הייתי כבר אמא, מהרגע שהבנו שנצטרך לעבור הפריות כדי להיות הורים.
התהליך היה ארוך, הבירוקרטיה , הקשיים, רכבת הרגשות המטורפת הזו, יום אתה למעלה יום למטה, הפחד מהלא נודע, מתי ואיך. כבר שם, ידעתי שאני אמא.
- זה לא בדיוק הרגע הראשון ולא בדיוק עונה להגדרה אבל אני ממש זוכרת אותי יושבת עם הבת שלי בכל מיני סיטואציות במקומות ציבוריים כמו הבית חולים או קופת חולים וקוראים לאמא של תמר ולוקח לי רגע להבין שזו בעצם אני.
- היה רגע אחד, אחרי האולטרסאונד הראשון, כשהתלבטנו למי מספרים מה ומתי, ופתאום הבנתי שגם אחרי האולטרהסאונד, גם בשבוע 12, גם בשבוע 24, גם אחרי שהיא תיוולד, גם בגיל שנתיים וגם בגיל 20 - אני אף פעם לא *באמת* אוכל להגיד ש"מעכשיו הכל בסדר". את שאר ההריון, כולל ערב לפני לידה בבית חולים (אישפוז אחרי ירידת מים), העברתי ב-mode כזה של "הולכת להיות תינוקת בצד השני של כל הסיפור הזה, מה לי ולתינוקות ומה עושים עם זה לעזאזל?".
- היו שלושה רגעים. הראשון (שזו הפעם הראשונה שאני מספרת עליו,כיום הבן שלי היום בן שנה וחודשיים בריא טפו טפו טפו) היה בשבוע 32 שהיינו בסקירה שלישית מיוחדת ובה הודיעו לנו -פתאום! שהקטני עומד להיוולד עם מחלה קשה וסיכוייו לשרוד מחוץ לבטן קטנים מאוד. מאז עשינו כל שבוע סקירה, ניסו לשכנע אותנו לעשות לידה שקטה, כמה פרופסורים ורופאים בדקו וכולם קבעו שרוב הסיכויים שיוולד כך ואם ישרוד בחוץ, זה יהיה רק עם התערבות רפואית, יומיומית לכל חייו. לראשונה אחרי כל ההריון הקשה שעברתי התמוטטתי והרגשתי שאם לא אקח את עצמי בידיים אלד במקום. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שאני מרגישה שהכל בסדר עם העובר. הודעתי שאני ממשיכה את ההריון. ואתמודד עם כל תוצאה שתגיע ושאני בוחרת להאמין שהעובר בריא. הם הסתכלו עליי ברחמים. אבל כמה שבועות אחרי ילדתי ילד בריא לחלוטין ולא היה ולא נברא המחלה שטענו שיש לו... אמן שישאר בריא תמיד. הרגע השני היה כשרופאת הילדים הודיעה לנו, כמה שעות לאחר אולטרהסאונד שעשו לקטני יום לאחר הלידה, שאין ולא היה שום ממצא של מחלה אצלו. התרגשתי יותר מהלידה עצמה. חיבקתי אותו ונישקתי כל סנטימטר חשוף בגופו.
הרגע השלישי היה ביום השלישי אחרי הלידה. ילדתי בקיסרי חירום והקטני היה איתי בביות מלא. במנוחת צהריים נשארנו אני ובעלי לבד עם הבן שלנו ופתאום התחלתי לרעוד ופרצתי בבכי היסטרי ופחדתי פחד מוות שמעולם לא חשתי לפני זה. פחדתי למות כי לראשונה בחיי הבנתי שחיי הם לא רק למען עצמי ושיש לי אחריות אדירה, לכל החיים.
- אחרי שבעלי הלך לנוח בבית ואני נשארתי איתה לבד במחלקה (בביות מלא), הסתכלתי עליה והרגשתי שעכשיו אני אמא ומעכשיו אתן לה את כל כולי.
- זה לא הרגע הראשון, אבל ההריון השני עבר עליי בתחושות אחרות לגמרי מההריון הראשון מכיוון שכבר הייתי אמא. בהריון הראשון היה עובר בבטן, עוד לא ידעתי באמת מה המשמעות, היה לי זמן לעצמי ולנוח ולחוות את ההריון ב100 אחוזים, ובהריון השני כבר הייתי "אמא" של התינוקת שבבטן ואמא לתינוקת שבחוץ.
- בעלי ואני מגיעים יחד עם התינוקת שלנו למחלקה לאחר הלידה. אין מקומות בחדרים ומאפסנים אותנו בפרוזדור מאחורי פרגוד זעיר. אני בתמימומתי מבקשת שיכבו את האור. האחות מחייכת והולכת. אני אוחזת בבר הקטנה ביד אחת ובשנייה מפנה מקום לבעלי המותש על המיטה כדי שגם הוא יוכל לנוח. שניהם נרדמים חבוקים בזרועותי ואני מלאת אנדרנלין נותרתי ערה, שומרת עליהם, עוטפת אותם.
- דיממתי בטירוף בשבוע 16, שבוע אחרי שהתחלתי להרגיש תזוזות עובר וזה שבר אותי. הרגשתי חיים בתוכי בפעם הראשונה וזה שינה אותי לעד, ולא הייתי מוכנה לאבד את זה. מאז סבלתי מדימומים לאורך ההריון אבל לי ולקטנה שלום.
-עוד לפני שהייתי בהריון הייתי כבר אמא, מהרגע שהבנו שנצטרך לעבור הפריות כדי להיות הורים.
התהליך היה ארוך, הבירוקרטיה , הקשיים, רכבת הרגשות המטורפת הזו; יום אתה למעלה יום למטה, הפחד מהלא נודע, מתי ואיך. כבר שם, ידעתי שאני אמא.
+++
ומה הרגע שלכן? מוזמנות לשתף אותנו, אנחנו מחכות לכן בקבוצה הסודית שלנו >>
ואם אתן מצפות, שתהיה בשעה טובה! מזמינות אתכן גם לבקר במחשבון ההריון שלנו >>
