חודשיים אחרי הלידה, הרגשתי שאני מתחילה לשקוע. הכל עוד תקתק ועבד- הילדה תמיד היתה מסודרת ולא חסר לה דבר, התינוקת מחובקת ויונקת, הלימודים הצליחו לעניין אותי ולהשאיר אותי עירנית.
הזוגיות והזמן לעצמי עברו למושב האחורי אבל כבר ידעתי שזה מובן וטבעי, הנחתי שכשאתאפס זה יסתדר.
כל אותו הזמן התחלתי להרגיש שגלים שוטפים אותי, לעתים גדולים ולעתים קטנים, אבל הם המשיכו להגיע וזמן האוויר התקצר. לא הצלחתי לשים על זה את האצבע, לא רציתי לזהות את זה.
אחרי ההריון הראשון הכל היה כל כך יפה, זמן היה בשפע, רוגע ושלווה עטפו אותי והבלוז שאחרי הלידה הגיע רק לאחר 3 חודשים, היה קצר ועזב במהרה.
הפעם המשכתי לבלוע מים ולהיחנק.
לא הגעתי עם ציפיות לא מציאותיות, ידעתי שיהיה יותר קשה כי התפעול כפול וכל זאת לצד חיים שלמים ושוטפים שיש לתחזק.
בתום חודש וחצי של מצבי רוח התחלתי להוציא את המילים מהפה- ״קשה לי״, ״אני צריכה עזרה״, ״כואב לי״. הן לא באו בקלות, להיפך, עד שיצאו החוצה אגרתי אותן עמוק עמוק בפנים.
שיחקתי איתן, לחשתי אותן לעצמי, ולבסוף הוצאתי אותן החוצה לאהובי, לאמא, לקהילת נשים מדהימה אי שם בפייסבוק. פתאום נכנס שמץ של אור והבנתי שאני יכולה לצאת מזה, לאט לאט, בזהירות.
השיא הגיע בערב בו הסערה הרגשית סחפה גם את הגוף ותחושת המחנק הרגישה אמיתית מתמיד. נשארתי בחדרה של בתי הבכורה (בת 2.5) בזמן שביקשה להיסחף לשנת הלילה שלה. לא יכולתי להביא את עצמי לסרב לה, לא יכולתי לצרף את תחושת האכזבה שלה לתחושת הכאב שלי.
ברגע שהתיישבתי על הכורסא עצב עמוק זרם לי בתוך הגוף והדביק אותי אל המושב. אחזתי חזק במסעד הכיסא וחיכיתי שיעבור. כשהמתוקה שלי ביקשה להתפנות קראתי לבנזוגי שיקח אותה, הרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז. הגוף התקשה לצורת הכיסא והדמעות לא אחרו לבוא.
באותו הלילה יצרתי קשר עם רופאת הנשים שלי שהורתה לי מיד להפסיק את הגלולות שלקחתי, שמא הן הסיבה לסערות. בנוסף דיווחתי על הקושי שלי לרופאה שלי ולאחות בטיפת חלב, כשיצא לי לאחרונה להגיע עם הבייבי.
היום, בערך שבועיים אחרי אותו ערב אני מרגישה שאני מתחילה להתאושש. מצבי הרוח משתפרים ואני מקווה שיתאדו בקרוב. הסביבה שלי מודעת אלי ולקושי ומנסה לעזור עד כמה שניתן (תודה לאהובי ולהורי היקרים).
כמעט כל אחת חווה סוג של בלוז לאחר הלידה. הוא יכול להגיע בכל מיני צורות וצבעים, הוא קשה להתמודדות ולהבנה. אבל כמו כל קושי הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לזהות אותו, לזהות אותך ואת המקום בו את נמצאת.
אם אתן מכירות נשים לאחר לידה, תנסו לקלף בעדינות את החוויה שלהן ולעזור להן למצוא את הדרך דרך הקושי.
אם אתן אחרי לידה תדענה שברגע שמוציאים את המילים מהפה (ואני יודעת שקשה להוציא אותן מהפה)- קושי, עזרה, בלוז, דיכאון, כאב- יצאתן לדרך למציאת הפתרון.
*הטור נכתב מתוך ניסיון אישי ולא מתוך הסמכה מקצועית בתחומי הפסיכולוגיה והרפואה
---
הגר ורטהיים, בת 31, אמא של תמרה ושל מאיה.
מאיירת מוכשרת ובעלת הבלוג 1hugaday
מוזמנות לעקוב אחר עמוד הפייסבוק המתוק של הבלוג, אשר מקשט לנו את הפיד ועושה לנו תמיד ממש נעים.
