אמא שלי אומרת שאם שומעים בום ואחר כך בכי, לא צריך לדאוג.
לדאוג צריך רק אחרי בום שאחריו יש שקט.
מאז שאני זוכרת את אמא שלי, שקט זה הדבר שהכי הפחיד אותה בעולם.
אבל רעש? בכי? זה אומר שכולם בחיים והכל בסדר. זה נכון, אז מה?
בכל זאת, כשאני בחדר אחד והבת שלי בשני ואני שומעת בום, יש בכי, אין בכי, זה לא משנה, אני טסה כמו צ'יטה ומרימה אותה על הידיים.
איור: מעין דנן
לפעמים היא על הידיים לפני שבכלל יצא הצליל הראשון של הבכי.
אבא שלי אומר שבכלל לא צריך לרוץ. תני לה לבכות קצת, הוא אומר, לא יקרה כלום. הוא גם אומר שזה שאני רצה בבהלה אליה, מפחיד אותה יותר מהמכה שקיבלה והיא בוכה כי היא מבינה שצריך. היא רואה עליי.
הם אומרים שכשאני הייתי קטנה וקיבלתי מכה, הסתכלתי עליהם כדי לקבל אישור, בדקתי אם הבום שקיבלתי חזק מספיק, כזה שמצדיק בכי.
לפני שבוע היינו אצלם בבית. אני ישבתי עם אבא שלי על הספה בסלון והילדה במטבח. לא ראינו אותה אבל פתאום שמענו בום חזק.
עוד לפני שנגמר צליל המכה, ניסיתי לזנק לכיוון אבל אבא תפס לי את היד, הסתכל לי בעיניים ואמר "בלי לחץ, בלי לחץ". כעבור שניה בערך, הראש שלה הציץ מהמטבח לסלון, היד הקטנה שלה על המצח והיא מסתכלת עלינו כאילו בשאלה אם הייתה הצדקה לבכי או לא.
אבא עוד החזיק לי את היד ולא נתן לי לגשת אליה.
"בואי תראי לי מה קרה", הוא אמר לה. היא ניגשה אליו, הורידה את היד מהמצח והוא הרים אותה על הברכיים והסתכל על המצח כאילו הוא רופא מומחה למכות על המצח.
"כואב"? הוא שאל, היא הנהנה עם הראש, "לזרוק לך את המכה"? הוא שאל אותה והחזיר אותי לגיל שנתיים, היא שוב הנהנה.
אבא הניח את כף ידו קרוב למצחה, עשה תנועה של איסוף וזרק את מה שאסף הצידה.
"עוד"? הוא שאל, הנהון, שוב אסף וזרק. כנראה שזה עזר כי היא ירדה לו מהברכיים וחזרה למטבח כאילו כלום.
עכשיו הוא עזב לי את היד. "בלי לחץ", הוא אמר, "בלי לחץ".
אחר כך, כשחזרתי הביתה, בעלי ראה סימן כחול ובונקלה. "קיבלה מכה", אמרתי. "מסכנה" הוא אמר, "אני מתאר לעצמי איזה בכי הלך שמה".
ומאז? מאז אני רצה כמו צ'יטה לכל בום.
