שלום, קוראים לי סהר.
סהר, לא סער. אני אומרת כי כולם מתבלבלים.
נולדתי לפני שנה וחודשיים לאמא ואבא שלי.
אני לא אומרת איך קוראים להם כי אני כותבת עלי, לא עליהם. יותר נכון עלי ועל האחים שלי. יש לי שניים. אח ואחות. הם יותר גדולים ממני אבל הם לא יודעים לכתוב.
ביאליק בן חמש וסטלה בת ארבע.
סטלה וביאליק לא כמוני. גם לא כמו כאלה שבגיל שלהם. אני יודעת. אני מבינה דברים אפילו שאני קטנה. לפעמים אמא אומרת לאבא (או אבא לאמא, זה תלוי), "תראה את העיניים שלה, היא מסתכלת כאילו היא מבינה". אז שידעו שאני באמת מבינה.
לפעמים אמא לוקחת אותי לפארק שליד הבית ואת ביאליק וסטלה לא. אני חושבת שהיא מפחדת שהם ישתוללו כמו שהם רגילים ויפחידו ילדים אחרים.
בפארק אני גם רואה ילדים בגיל שלהם שהם כבר ממש גבוהים, ומדברים כמו גדולים והאחים שלי לא.
פעם, כשאמא לקחה גם אותם לפארק, אז הלכנו לא למקום הרגיל אלא למקום אחר שסגור עם גדר ובתוכו היו עוד כאלה שהשתוללו כל הזמן. אני לא יודעת בדיוק מה לא בסדר אצלם אבל אני בכל זאת אוהבת אותם.
כשרק הביאו אותי מבית חולים הם נורא שמחו. קפצו מסביבי והתרגשו כאילו אני בכלל שלהם ולא של אמא ואבא. הכי הם אהבו ללקק לי את הפנים. עד היום. היום הם מלקקים לי את הפנים כשאני אוכלת ומרוח לי אוכל על הפנים. בגלל זה תמיד בסוף כל ארוחה אני מאוד נקייה.
בשניה שאמא מושיבה אותי על כסא האוכל שלי הם מתחילים להתרוצץ מסביבו. מחכים שיפול לי משהו. ונופל. נכון שיש להם אוכל שהוא רק שלהם והוא מוגש להם בצלחות מיוחדות שהן רק שלהם אבל חוץ מזה הם אוכלים כל מה שאני אוכלת. יותר נכון, כל מה שאני לא אוכלת, פסטה ואורז, פירות וירקות ובטח שבשר.
אני לא זוכרת איפה גרתי קודם אבל אני חושבת שבבית הקודם הייתה למשפחה שלי בריכה והייתי בה המון אבל מאז שאני גרה בבית הזה עם כולם, אני כל הזמן מגלה דברים חדשים ועושה דברים חדשים והם, ביאליק וסטלה, אני חושבת, נשארו אותו הדבר מאז שאני כאן.
למשל, לפני כמה זמן, ממש בהתחלה, אפילו ללכת לא ידעתי. באמת. היום אני הולכת ורצה ואפילו מדברת כמה מילים. בעצם הרבה מילים אבל רק כמה בודדות שאחרים מבינים אז ביאליק וסטלה לא מדברים. אולי ביניהם, אני לא יודעת. בכל אופן הם לא מדברים באותה שפה כמו אמא ואבא ואפילו הגננת.
לא נראה לי שזו בעיה גדולה ללמוד את השפה שלהם. כל המילים אותו הדבר. אני מבינה לפעמים מה הם אומרים אבל לדבר כמוהם לא מצליחה. לשפה שלהם קוראים נביחות והם אוהבים לדבר אותה בשקט אחד עם השני ובקול רם מאוד כשהם מדברים עם אחרים, כמו חתולות למשל. לחתולות הם מדברים ממש חזק. אולי לחתולות יש שמיעה מקולקלת, לא יודעת.
אני חושבת שאמא ואבא אוהבים אותי יותר מאשר אותם. אליי הם מדברים בקול נעים, הם מסבירים כל דבר אפילו שהם חושבים שאני לא מבינה, ומראים לי דברים. הם גם יושבים איתי ועם משהו כזה שיש בו סימנים משונים ומראים לי בו תמונות ומספרים דברים. אני אוהבת את זה.
לביאליק וסטלה הם לא מדברים ככה. להם הם אומרים משפטים קצרים. שב, קום, לך, לא. לי הם גם אומרים לא, אבל אחרת. יכול להיות שהם ככה איתי כי אני הכי קטנה. אם זה ככה אז אני מקווה שלא יהיו לי אחים כדי שלא ידברו איתי גם במשפטים קצרים.
איור: מעין דנן
לביאליק וסטלה יש ארבע רגליים לכל אחד ולי רק שתיים. אולי יגדלו לי עוד, אני לא יודעת. אולי גם זנב. יכול להיות כיף. כל היום אקשקש בו. גם יש להם המון שערות על הגוף ואני אוהבת ללטף אותם. אני מקווה שגם לי יגדלו כל כך הרבה שערות על הגוף וכולם ילטפו אותי אפילו שלאמא אין ואני אוהבת ללטף גם אותה והיא אותי. גם לאבא יש שערות על הפנים אבל הן לא נעימות כמו של ביאליק וסטלה.
אמא קוראת לי. אולי נלך לפארק. או לסבתא וסבא. נראה כבר. אני צריכה ללכת. אני כבר הולכת. לא כל כך מהר וגם נופלת הרבה, אבל הולכת.
הלכתי. ביי.
