אני רוצה לדבר עליה. היא נכספת כמעט בכל רגע ביממה, היא הדבר שאני עורגת אליו כשאני בעבודה, מארגנת משהו, הופכת את החביתה, נוהגת הביתה, מסדרת את הפוגרום האחרון שמתחיל ונגמר כל יום מחדש.
היא הדבר הכי יפה, מזוכך, מעודן, מרגיע ואין לי עוד מילים באמתחתי כדי לאמוד על טיבה ושבחה.
היא מתחילה ברגע מאוד מיוחד, בערך שעה לאחר שהוא נרדם, בערב בו בן זוגי מחליט לצאת למפגש חברים, כשהבית חוזר (כמעט) למצבו הסביר, הירח עולה ולפחות שני כוכבים מנצנצים בשמים.
המועד, הרגע, ההווה, העת, השעה הזאת. השעה הזאת בה הכול, אבל ה-כול נעצר, ואני חוזרת לעצמי. ניתן לומר שעבורי מדובר ברגע של קדושה . ממש ככה.
כמו פעם לפני המון זמן בדירה שכורה תל אביבית כשהכול היה מובן מאליו, ולא הערכתי עד כמה השעה הזאת יקרה.
לפני שנתיים וחצי רחוב רוטשילד הפך למחנה אוהלים בעקבות מהפיכה חברתית שתבעה את זכויותיהם של מעמד הביניים המתקשה לכלכל את עצמו כראוי – לקנות בית, לשלם עבור חינוך ראוי וכן הלאה. ואני אומרת, המשאב הכי נגוס וללא עוררין החסר ביותר למעמד הביניים הוא הזמן.
אני לא מדברת על זמן עבור עוד מטלות שנוספות לנו מתחת לידיים בלי בכלל ששמנו לב (כמו לאפות עוגה עבור ילדי הגן לכבוד שבת) שזה חשוב ונצרך כמו מי מעיין בערבה.
אבל לא על זה אני מדברת. אני מדברת על הזמן הזה בו אני משילה מעלי כמו מעיל חורף מרופד את כל התפקידים אחד אחרי השני וחוזרת להיות רק הגר. לא אימא, לא בת זוג, לא במאית, לא מורה, לא סטודנטית. כלום. הגר. ואם אפשר אז גם עם שייק מנגו בננה בוקסר, נינה סימון וT שירט מהוה של קרביץ.
זה הרגע הזה, בו כלום לא קורה ולמעשה קורה הכול. כמו קסם הבית הופך החלקה האלוהית שלי וכל הרהיטים מדברים אלי בשפה מפנקת: "בואי שבי עלי...בואי שימי אותי מתחת לראש שיהיה לך יותר נוח..."
הרגעים המקדימים לשעה הזאת עשויים מאוד לבלבל. פתאום יש ריק שכזה ואני לא כל כך יודעת לרגע איפה לשים את הידיים והרגליים – בכל זאת אני כל כך רגילה לבצע משימות.
אבל כשאלו מחליטים לעזוב אותי, נכנסת לה על אדווה עדינה ההוויה בשלמותה. הווית השלווה של הכאן והעכשיו. שאין לה דרישות, ביקורת, שאלות – רק קבלה כנה.
ואני אומר עוד משהו. השעה הזאת, הרגעים האלו – לעולם לא יינתנו לי, אם לא אקח אותם בכוח.
אז בקצת פחות אידיליה, כשבכיור יש כמה כלים, כמה אנשים שמחכים שאחזיר להם צלצול, חומר לעבור עליו לקראת מחר – אני זונחת הכול ולוקחת בשתי ידיים את הלבד הנפלא הזה.
מחר כבר הכרכרה תהפוך לדלעת, המוסיקה המענגת לחדשות בוקר בגל"צ ואור הירח הרומנטי לשמש מאירת כל.
אבל כעת, עכשיו, בזה הרגע – אני על גג העולם.
כותבת לכן מדירת הגג של אלוהים.
