יש לרגע הזה המון תיאורים: השמיים נופלים, מסך שחור יורד, הגרון חונק – אבל אף אחד מהם לא מתאר את מה שחשתי כשהושיבו אותנו והודיעו לנו. למעשה, התחושה הייתה הפוכה למדי, לא תחושה קלאוסטרופובית, לא טבעת חנק, אלא טורנדו אימתני שפשוט שאב אותי, סחרר אותי, הפך אותי, טלטל אותי ואז השליך אותי על הקרקע בעוצמה.
קשת, רצף, ספקטרום. מילים כאלו יפות. הרי הקשת צבעונית, והרצף עושה סדר, והספקטרום נותן מגוון. המילים האלו, מכובסות כל כך, קליניות כל כך. שמות עצם שמייד לאחריהם מגיע אותו שם תואר מרסק, כזה שישנה את חיינו לנצח: "האוטיסטי".
כמות המחשבות שרצה באותו מעמד בראשו של הורה שמקבל את הבשורה היא מטורפת. כמעט בלתי נתפסת לתפישה. המוח קודח ומרגיש שהוא עומד להתפוצץ מכמות המידע שעוברת בו בכל אלפית שניה נתונה. ולא, זה לא שהופתענו, או היינו לא מוכנים. אבל כשזה נאמר בקול רם, כשמגישים לך את העלון שהם חייבים להגיש, כשמקרבים אלייך את קופסת הטישו שהם חייבים לקרב – כל ההכנות המנטליות והנפשיות מתפוררות, וכל מה שנותר הוא סימן שאלה במשקל מאה טון.
במהלך חיי האישיים והמקצועיים עמדתי לא פעם בצמתים שדרשו ממני לבחור בחירות לא קלות, כאלו שידעתי שישפיעו עמוקות על מהלך חיי ועתידי. אבל הצומת הזה, העמוס כל כך בעצות ממיליון אנשים, במידע ספרותי, מקצועי ורפואי, ברגשות אשם אינסופיים ומשתקים – הצומת הזה היה החשוב והקריטי ביותר בחיי, בחיי בן זוגי, ובחיי משפחתנו הקטנה והצעירה.
הקולות מסביב זמזמו: "שילוב" "גן רגיל" "הוא יהיה בסדר" "דעה שניה" "הוא עדיין צעיר" – מהלומות פטיש של דעות שביקשתי ולא ביקשתי. בום בום בום – כמעט בלתי אפשרי לשמוע את עצמך חושבת. את מתחילה להשתכנע, ואז משנה את דעתך, ואז שוב חוזרת בך וחוזר חלילה. התפרקתי לימים ספורים בלבד, נתתי לעצמי, הגיע לי. ואז, עם תינוקת בת חודשיים בבית, עמוסה הורמונים ונטולת שעות שינה, אספתי את עצמי עם כוחות שהגיעו מאיזשהו מקור קוסמי לא ברור ולא נודע. ברגע של צלילות מוחלטת, פתאום שמענו את עצמנו חושבים. רק את עצמנו. וידענו מה צריך לקרות וכמה מהר.
לעולם לא אוכל לשפוט הורים אחרים במעמד הזה. כל מקרה כל כך שונה מהאחר, כל ילד הוא עולם ומלואו, כל ספקטרומיסט הוא קסם מהלך בפני עצמו. אבל לא סתם לקחנו אותו לאבחון, וידענו מה יכולות להיות השלכות המהלך הזה. ידענו שלעולם לא נהיה עיוורים לאמת, שלעולם לא ניתן לבושה או למבוכה לנהל את חיינו, שלעולם לא נוותר על הילד הזה שהפך אותנו להורים, שהכניס לחיינו משמעות ואושר אין קץ, ושעכשיו – יותר ממה שאי פעם יכולנו לדמיין – הופך אותנו לגרסה הכי טובה שלנו, כזו שלא ידענו כלל שאנחנו יכולים להיות.
בתוך פחות מחודש מרגע האבחון, קלינאית, מרפאה בעיסוק ומנתחת התנהגות כבר היו חלק מחיינו. בן זוגי ואני למדנו להיות התרפיסטים שלו בתכנית הביתית שנבנתה עבורנו, קעקענו קעקועי סולידריות על גופנו, נסענו ברחבי הארץ להצגות המותאמות לספקטרומיסטים על מנת שיהנה מתרבות נגישה, ובעיקר אמרנו "לא" לשליליות, אמרנו "לא" לוויתור מראש, אמרנו "לא" להעלמת עין מהאבחון, אמרנו "לא" להכחשה. אמרנו "כן" להשקעה, להכלה, ולחמלה. אמרנו "כן" לצחוק, להנאה ולמשפחתיות. אמרנו "כן" לכל הפוטנציאל העצום הזה שטמון בו – ובתמורה, זכינו לראות את האיש הקטן הזה שלנו, מתקדם כל יום.
כמעט שנה עברה מאז העלון והטישו והטורנדו ובדרך היו דמעות, וריגרסיות, וקשיים, ותסכולים אינסוף. אבל בעיקר היה, ועדיין ישנו, ילד אחד, שמח, מצחיק ואוהב, שהתקדם כל כך הרבה, בזמן כל כך קצר.
היו אלו רחשי ליבנו שהובילו אותנו לאבחון. אך היה זה שכל ישר, שפוי וריאליסטי שלא קפא ברגע האמת, שלא נתן לסטיגמה, לפחד ולבורות לנצח אותו, ושהוביל אותנו להסתער על המטרה בידיעה שאולי לעולם לא נכבוש אותה לחלוטין – אבל גם לעולם לא נפסיק לנסות.
אינני אותה אימא ואינני אותה אישה מאז האבחון. אני כל הדברים שלא חשבתי שטמונים בי כלל. כל הדברים שהערצתי בנשים אחרות. כל הדברים שחששתי שלעולם לא אהיה. מוזרות הן דרכי החיים שהובילו אותי דווקא כך לגלות שיש לי כוחות עצומים, שיש לי יכולת הכלה ענקית, שיש בי חמלה כמעט אינסופית, שאזיז הרים בשביל ילדיי, שאני לא רואה ממטר אנשים בורים וחשוכים, שאני כאן בשביל מטרה חשובה מאין כמותה ושהחיים התוו לי דרך שאולי לא בחרתי בה, אבל אני כל כך גאה לצעוד בה.
