אני עדיין לא מאמינה איך הזמן טס לו ככה ועוד רגע עברה שנה. יובלי שדה קטנה שזוחלת במרץ לכל פינה בבית, היא נעמדת בכל הזדמנות שיש ואפילו מעזה ועוזבת ידיים בהתלהבות יתרה. ככל שהיא גדלה ומתפתחת, הצורך להיות לידה בכל עת ולתת לה את מלוא תשומת הלב, רק גדל, מה שמעמיד את נועם שלי במבחני סבלנות וקנאה.
ידענו שהלידה של יובל תטלטל את נועם ויעביר אותו תהליך התבגרות והתמודדות. ידענו שיתכן ויהיה לו קשה עם הכניסה שלה למשפחה, אבל כמובן שלא יכולנו לדעת איך זה באמת ישפיע עליו ולכמה זמן. מעבר להיותו ילד בן 3 טיפוסי שמנסה להבין את מקומו בעולם ולברר גבולות, הוא רוצה וזקוק לתשומת לב ולא תמיד אנחנו מצליחים להעניק לו אותה במלואה ובשנייה שבה הוא רוצה אותה. זה כמובן יוצר אצלו המון תסכולים שמתבטאים בהתנהגות "סוררת".
מתבכיין כשלא מקבל את מבוקשו, מציק ליובל כשהוא מקנא, מתרוצץ בבית ובורח מאתנו כשצריך ללכת לישון, צועק כשלא מוצא חן בעיניו, מניף ידיים באוויר, ומסרב להקשיב. אני משערת שזה לא רחוק מהתנהגותם של לא מעט בני שלוש עם או בלי אחים נוספים... אבל אנחנו משתדלים מאוד לספק את צרכיו, בעיקר אלו הדורשים יחס ותשומת לב ומבינים שזה רק חלק מהתהליך וזה יחלוף. (עוד כמה שנים אני אתחנן שירצה בקרבתי, אני יודעת...)
אחת ההחלטות שקיבלנו בעקבות שינוי ההתנהגות של נועם הייתה שהיכן שזה אפשרי, אנחנו ניתן לו את היחס שהוא דורש, גם אם זה אומר שהוא בעצם פחות עצמאי ממה שהיה עד כה. הוא מבקש שנאכיל אותו, בסדר, הוא מבקש שנלביש אותו, בסדר, הוא מבקש שנישן איתו, בסדר.
המטרה היא להשתדל להיכנס איתו לכמה שפחות וויכוחים, ולנסות ולספק את הצרכים שלו לקבל יחס זהה לאחותו התינוקת.
ברור לנו שהוא יכול ומסוגל לאכול, להתלבש, ולהירדם לבד. הוא עשה את כל הדברים האלה בעצמו עד לא מזמן. אבל כרגע הוא נמצא במקום בו הוא רואה את כל הדברים הללו שאנחנו עושים עם יובלי והוא רוצה גם.
אז שאלו יהיו הצרות שלנו.
