יום אחד זה יגיע - היום שאחרי הלידה
דפנה בדיוק סיימה לצעוק עלי מבעד ליבבות קולניות שככל הנראה דרשו מזון, או שמיכה, או לישון, או להחליף חיתול, או לצמצם את המינוס... בין כל היבבות הצלחתי לשמוע את המילים האלמותיות "החיים שלך עומדים להשתנות!! את לא תהיי יותר אותו הדבר!!! נסי להיות את כמה שאפשר בחודשים הקרובים!!!" הטלפון כנראה נפל לתוך חבילת מגבונים כי התחלתי לשמוע את דפנה מרחוק אומרת לעולל "הנה אני מקפלת לך את הרגליים וכל הגזים הרעים יעלמו".
אני מנסה לדמיין את עצמי ביום שאחרי הלידה ולא מצליחה. נתחיל מזה ששאלות כאלה תמיד מתחילות אצלי ב"מי אני בכלל לעזאזל " (אהה.. אפילו פילוסופיה נשמעת טוב יותר באנגלית). אבל אם מדלגים על השאלה הזו ויוצאים מנקודת הנחה שיש לי מושג מלא מי אני, כי הרי לא הייתי מביאה ילד לעולם אם לא הייתי מגובשת עם עצמי ועם הזוגיות המלבלבת ועם הקריירה המשגשגת. אם לא הייתי יודעת בדיוק איפה אני ואיפה חיי ואיפה לעזאזל משקפי השמש שקניתי בברצלונה?!? אז נגיד שאני יודעת מי אני... אבל מי אהיה אז? יום אחרי? כשהכותרת "אמא" כבר תונף על כל בלון הליום רענן?
זה שלצידי היה מוכן לאבהות הרבה לפני, אני זו שנגררה מאחור וביקשה עוד זמן... ולמרות שהחלטתי להפסיק לקחת את הצוררות הקטנות שממתינות לי ליד המיטה ומשבשות לי את כל המערכת ההורמונאלית (תודה לכן צוררות שנתתן לי ליהנות מסקס נפלא ובטוח במשך שנים!) . למרות שהחלטתי להפסיק לקחת את המנוולות, נמשכו להן ההתלבטויות ורגעים ארוכים של מחשבות שהנה - שנה בקריירה שלי מתפספסת. נמשכו הריצות הדחופות לשירותים ממחשבות של לחץ וחרדה ועוד שורה של בעיות פסיכוסומטיות שבורכתי בהן מכורח היותי "שומרת בבטן", כמה סמלי... וכל שק המחשבות מדירות השינה, ממשיך לחיות בקצב משלו לצד ההתפתחות של הגברת הקטנה שבבטני.
אתמול אמרתי כן לפרוייקט ענק ומדהים שמתרחש שלושה חודשים אחרי התאריך המיוחל. שלושה חודשים אחרי שאזכה בתור הנכסף- "א-ם". שלושה חודשים זה מלא זמן אז אמרתי- כן. הרי בעלי יהיה איתי ואני אישה חזקה ופעלתנית, ויש לי מלא ניסיון. הרי נולדה לי אחות קטנה 7 שנים אחרי ואני היתי ממש אמא שלה... וכל מערך הסבאבסתא כבר עומד על קו הזינוק ומחכה לשיחת הטלפון המורה לטוס לאיכילוב (חמי כבר עומד חודשים ושומר חניה מול שער הכניסה)... הרי אני אהיה תקתקנית, לא כמו אלה שלוקחות הכל כבד, לא יוצאות מהבית וטובעות בתוך הר של חיתולים. ובטח הגברת לא תקום הרבה בלילה הרי יהיו לה הגנים שלי ואני ישנה מצוין.. אז אמרתי כן לפרוייקט המנצנץ שלושה חודשים אחרי התאריך המיועד.
בערב, כשקלטתי שהריצות לשירותים דחופות מהרגיל ואינן קשורות לשלפוחית הנוראית שקיבלה חיים משלה בחודשים האחרונים אלא לרמת לחץ וחרדה שעלתה על גדותיה... הרמתי את הטלפון , ואמרתי "לא, תודה". הנה גברת, הוסיפי ויתור נוסף לרשימה הארוכה המתחילה ביין האהוב עלי ומסתיימת בפריצה בקריירה...
נראה לי שמה שדפנה היתה צריכה לצעוק לי שם, תוך כדי התמודדות עם גזים עקשנים וטיפות אניס מצילות- זה "קחי אוויר".
זו העצה שאני נותנת לעצמי לשבועות הקרובים- בחייך שרון, תנשמי רגע, קחי אוויר. אם היו שואלים אותי לפני שנה מי אהיה בעוד תשעה חודשים כנראה שגם אז לא היתה לי תשובה טובה, ללא קשר לג'ינס האהוב עלי שלוחץ לי כרגע על החיים...
לקריאה נוספת על שבוע 11 להריון >>
