עד לפני חודש לא רציתי לשמוע על זה. האמנתי בכל ליבי שההריון נמשך ונמשך וסופו אינו מוגדר. השמועות הזדוניות שהסיבה שבגינה בטני גדלה, אמורה לצאת מגופי באורח פלא, נשמעו לי פנטזיה רחוקה של נשים. אך מהרגע שבו חלפתי על פני השבוע ה30, הרשיתי לעצמי להתחיל ולהתעניין והנה אני אומרת זאת בפה מלא- אני שרון בר-לב אמורה ללדת בעוד כחודש!
כן כן, אני אומרת זאת, חושבת על זה, קוראת על זה, מכינה את גופי, שותה תה פטל, יושבת על גיגיות חמות, מרחיבה, מהדקת, הולכת , מתגלגלת ומתחילה לעכל את הלא הגיוני- התינוקת הקטנה שלי תצא מגופי אם ארצה זאת או לא.
הרגע שבו הפסקתי להתכחש למאורע כלל תזוזת עצמות אגן שלוו בכאב חד במשך ערב שלם. הסיפתח גם לווה בקניות מרגשות של אביזרים מבדים נעימים ורכים והכל יפה ותמים ויקר!
אם ארצה ואם לא, היום יגיע, ככה אומרים. כל כאב שהיה לי בתור ילדה גרר מאמי תגובה בסגנון- "אני אלד במקומך. אני אשכב שם בחדר לידה" . אמי, עם השנים, בגדה בי. סיבות רפואיות הכריחו הוצאת איברים נשיים שלא מאפשרות לה לשכב שם באיכילוב ברגליים פסוקות וזו כמובן הסיבה היחידה. ובכן אמא, מה אעשה עכשיו?!? איך אתמודד עם גל הצירים שאם יהיה לי מזל ימשכו רק 24 שעות?! איך אשכב שם מחוברת לצינורית הנפלאה שאמורה לתת לי רגעי אלחוש מתוקים?! איך אוציא את ילדתי מגופי?! איך אפרד מהתחושה שמלווה אותי בשמונת החודשים האחרונים?!
ככל שאני חוקרת וקוראת, החרדות הפיזיים מתערבבים בחרדות פרידה המהולים בציפייה. את ההוא שלצידי מעניין איך היא תראה, למי תהיה דומה, אך אני לא חושבת על כך אפילו לרגע. מוזר.. הרי מראה החיצוני הולך ללוות אותה כל חייה ובעולמנו, אולי להשפיע יותר מכל. אך אותי ההליכה לקראת אירוע לא נודע, מעסיקה מכל. אם רק היתי יודעת את רמת הכאב, אופי התחושה, איך העניינים יתגלגלו מהרגע שארגיש לחץ בלתי נסבל בבטני ועד הרגע שלצידי יחתוך את חבל הטבור. שלא לדבר על העולם הגדול והמלחיץ שנמצא מן העבר השני של הלידה..
אני חוזרת לקרוא את "לידה פעילה" תוך כדי נשימה עמוקה, עמידה על שש כשלצידי עושה לי מסאז' בגב התחתון ואני מתרגלת קולות עמוקים מהבטן.
שבוע 40 הנה אני באה!
לקריאה נוספת על שבוע 35 להריון >>
