אם יש משהו בעולם שקשה לדמיין אותו ולהתכונן אליו, זה לידה. כמה שלא תנסי ותכווני, ייתכן שיצא לך לגמרי אחרת מה שנקרא: את מתכננת ואלוהים? הוא מצידו דווקא מתבדח.
אני פחדתי מאוד מהכאבים. ודווקא זה לא היה מאפיין בולט של הלידה שלי. מה כן היה? הרבה מאוד דברים קשים אחרים. דווקא לא פיזית. אבל בואו נתחיל מההתחלה.
תמונה ראשונה: אמצע הלילה, אולי סביב 3 - 4. אני בשבוע 33 פלוס 5 ימים. הלידה? רחוקה ממני. הספקנו להגיע לשיעור אחד של קורס ההכנה. אני מתעוררת בתוך רטיבות בלתי מוסברת ורצה מיד לשירותים. בהתחלה חשבתי שאולי כך מרגישים כשיש דליפת שתן. אבל בואו נאמר שהמים פשוט לא הפסיקו לצאת. החבר גוגל בא מיד לעזרה. מה שמיד זעק לי מול העיניים כשכתבתי "ירידת מים בשבוע 33" היה: "סיכון לשיתוק מוחין". נזכרתי גם במה שאמרו בשיעור היחיד של ההכנה ללידה: עם ירידת מים חייבים לרוץ לבית חולים. אז רצנו. כלומר, לקחנו מונית כשאני בוכה כל הדרך, על התינוק שלי שכל כך חיכיתי לו, ושאולי יהיה לו שיתוק מוחין.
פאסט פורווד ללידה: בחדר יש יותר אנשים מבהצגה ממוצעת של תיאטרון פרינג': אורי בעלי, אמא שלי וגם - מיילדת, אחראית משמרת של המיילדות, רופא ילדים (כי פג עומד להיוולד), מתמחה ברפואת ילדים (כי מישהו צריך ללמוד גם מה עושים), רופאה וייתכן שעוד אנשים נכנסו ויצאו. כבר לא זוכרת. ממש תחנת רכבת סבידור מרכז ביום ראשון בבוקר. הזיכרון הבולט: הרופאה צועקת עלי ללחוץ כי הראש של התינוק תקוע. אני מתחילה לבכות שאני גורמת נזק לתינוק שלי. הרופאה אומרת: "מה יש היום? כולן בוכות".
התינוק שלי יוצא בחצות. שמים אותו עלי לחצי שניה ומיד לפגיה, לאינקובטור. בקושי קלטתי איך הוא נראה. אורי שולח לי תמונה שלו. תכירי, זה הילד שלך.
אני קמה בבוקר אחרי הלידה בחדר עם עוד שלוש יולדות ושני תינוקות. התינוק שלי לא איתי. אני הולכת לחפש את הפגייה, עם החלוק וההלם משלל האירועים. מבולבלת וסהרורית, אני משוטטת בין המסדרונות, עד שמצאתי אותו באינקובטור. מחובר לצינורות. מראה מלחיץ לכל הדעות. ואין במקום רופא, או אחות שתסביר לי מה מצבו. לאט לאט אני מתחילה להבין. הפגיה היא יקום מקביל עם חוקים משלו.
ובהדרגה אנחנו לומדים את חוקי היקום הזה. מותר לבוא רק בשעות מסויימות. חייבים לחטא את הידיים וללבוש חלוק. האחיות קשוחות ויכולות לנזוף בך אם עשית משהו שלא לרוחן. את התינוק אפשר להחזיק רק אחרי שהן מוציאות אותו מהאינקובטור ומאשרות. אז למדתי את המונח "סקין טו סקין" והרגעים שבהם החזקתי את ארד עליי, או נתתי לו בקבוק מחלב ששאבתי, היו הכי מאושרים באותה התקופה.
שני רגעים קשים שזכורים לי מחווית הפגיה: זו היתה תקופת החורף. האף שלי קצת נזל. לא הייתי ממש מצוננת אבל הייתי חייבת להיות חנונית ולשאול את האחיות אם זה בסדר שאכנס. לא רוצה לגרום חלילה נזק לתינוק שלי או לאחרים. הן כמובן אמרו שאי אפשר. אני יושבת מחוץ לפגיה בדמעות. מתגעגעת לילד שלי. זה לקח כמה ימים עד שראיתי אותו שוב.
יום אחד הגענו לפגיה וארד, שהתקשה לשמור על חום הגוף, עבר מעריסה מחוממת שוב לאינקובטור. לא הבנו למה והרופא שבא אמר משפט מלחיץ: "הוא הידרדר בלילה". אני לא זוכרת מה באמת היה אז, לא משהו רציני. היה פשוט צורך בהסבר שאנחנו מסוגלים להבין. הרופא זעף: מה אתם עושים מהכל דרמה?
סוף טוב, הכל טוב: ארד משתחרר מהפגיה אחרי שלושה שבועות. ואנחנו חופשיים לקחת אותו הביתה כמו שלוקחים תינוק רגיל, ולהתמודד כמו הורים רגילים עם ההלם של תינוק חדש, הגזים, הלילות ללא שינה, הבכי. לפחות הוא איתנו יחד. לתמיד.
ארד נולד בשבוע 34 פלוס 0. זה נחשב פג לייט, ולידה בשבוע 34 נחשבת לידה מוקדמת "מאוחרת". ישנם פגים שנולדים הרבה הרבה קודם, וההורים שלהם עוברים חוויה קשה ומורטת עצבים. ישנן פגים עם צרכים רפואיים שונים, והם בסיכון גבוה יותר למחלות או לסיכונים בריאותיים. 10 אחוז מהתינוקות בישראל נולדים לפני הזמן, וב-17.11 חל יום המודעות לפגים שנועד להעלות לסדר היום את הצרכים המיוחדים של הפגים ושל הוריהם ולרכז תרומות שנועדו לתמיכה ולטיפולים רפואיים.
