עצמאית

"שלום איתן, מה שלומך?" אני נכנסת עם איתן לביתה המבריק של חברתי המוכשרת. "רוצים לשתות משהו"? היא שואלת. "מים, עזבי אני אקח". אני עונה וקולטת שאם השיער של הילה לא היה כל כך שחור, ודאי הייתי מבחינה בכמה שערות שיבה שנזרקו בו לאחרונה.
"פשוט אין לי כוח לזה יותר, השבוע היה לו מבחן שהוא לומד אליו כבר חודש בלילות, ועכשיו – הוא צריך להגיש סמינריון עוד שבוע! תומר (הבן שלה – ה.ב) כבר מתחרפן. הולך בין החדרים וקורא אבא אבא. נמאס לי כבר"

חברתי הילה היא הדבר הכי מוכשר שאני מכירה. בגיל 22 היא כבר סיימה את התואר הראשון שלה בפסיכולוגיה, אח"כ המשיכה ולמדה מנהל עסקים בתל אביב ומשם חטף אותה מרצה שלה לעבוד אצלו בחברה והיום היא שותפה בחברה לייעוץ אסטרטגי. לא מספיק מעצבן נכון? הבית שלה ת-מיד מתוקתק ולעולם אבל לעולם לא תמצאו אותה בטרנינג מהוה וגם לא בסתם טישירט. אה, שכחתי לציין – היא בשלנית על, וגם ארוחת ערב שגרתית אצלה נראית כמו יום רגיל ב"מנטריי". בדומה לאכילת סוכריות גומי שמזכירות לך את כל הסתימות שאי פעם עשית, כך היא תמיד מפגישה אותי חזק עם נקודות התורפה שלי.

התסריט של חייה של הילה מזמין ללא ספק פסקול אנרגטי מסרט אמריקאי מצליח; יישורי חליפות עסקים, תקתוקי לפטופ חדשני וקמטוטי נייר של סנדוויץ שווה מבית הקפה המקומי. כמו מטוס בואינג אדמדם, הכל מהודק, מאורגן ובשליטה.
"אין לי כוח יותר. פשוט אין לי כוח. איתן אתה רוצה משחק"? היא פונה לאיתן בלי להבחין שהוא כבר מזמן יצא לגינה ומפזר חול בין חריצי הדק. "אני מפתחת מירמור וכעס שיוצא עליו בכל הזדמנות אפשרית". הכוונה הייתה ליאיר בן זוגה.
מאז ומעולם חשבתי שבן הזוג של הילה יהיה טיפוס כשרוני אף הוא, אך הנחתי, שבגלל עומס הקריירה שלה והיותה מפרנסת משמעותית, החלוקה בתפקידים תהיה דומה פחות או יותר.
למרבה האבסורד, בן הזוג שלה הוא מתמחה ברפואת שיניים. למי שלא בקיא בעניין, מדובר על התמחות שעולה הון שאותה מממנים במימון אישי, שעות עבודה מטורפות בבית חולים ולא די בזאת, אלא שכל שני וחמישי (לפי הסדר נשבעת) יש להם בחינה כזאת או אחרת, סמינריון, הרצאה וכו'. כמובן שאף ילד פה לא מוזנח, הבית לא נשרף, אלא שהמחיר הוא מאוד ברור: הילה ישנה פחות ועמוסה יותר.

מה שמדהים אותי כל פעם מחדש, והילה היא מקרה לדוגמא, זה שלא משנה כמה פרויקטים יתווספו לנו בעבודה, רשימת המטלות והעומס רק תגדל. אין פה קיזוז משום פרמטר אחר אלא בעיקר הצטברות לא נגמרת. ואני לא מתכוונת להשמיץ פה אף גבר באמת שלא, יש לכם את הבעיות שלכם והן לא לטור הזה, אבל אני מעלה שאלה למחשבה; כמה מאתנו יושבות בכיף לכתוב מצגת בשעות אחה"צ כשאנחנו יודעות שמישהו בטוח יחליף אותנו, כמה פעמים קיימת עבורנו האפשרות לחוש סטודנטיות כמו פעם עם דיאט קולה ועוגיות בלי שעוברת המחשבה (לפחות 30 פעם ב10 דק) של מה הוא אכל היום וכמה שעות במצטבר הייתי אתו מתחילת השבוע גם אם אמא שלי שומרת עליו.

יתכן ואני מעלה טענה שחוקה, יתכן ותגידו "אוי אין לי כוח לקרוא עוד ממורמרת" אבל אם המשכתן לקרוא, אני רוצה לטעון : הדחף בהגשמה עצמית לתחושתי לא רק שלא יצר שחרור מנטלי אמיתי, אלא הוסיף עוד משימה למאגר המשימות הלא נגמר של נשים בחברה המודרנית. הגשמה עצמית היא אחת מהן?.. אני מהרהרת ביני לביני לגבי המונח אישה עצמאית. כבלי המחשבה עבים וחזקים הם. אני מוצאת את עצמי מדברת בטלפון בנוגע לפרוייקט הבא שלי ויחד עם זה מערבבת בננות ואבוקדו והיין ויאנג הזה מלווים אותי לאורך כל היום – רוב הזמן. אני בספק אם בן זוגי חווה את אותה מציאות. אשרי המאמין.

אז הילה שתדעי לך, שאת משהו מיוחד. ויום אחד, אני אישית אספר לבן שלך איזו אימא אלופה יש לו ואוי ואבוי לו אם יגיד מילה רעה אחת שמעת תומר? אף מילה רעה על אמא!