פרופסור דני נמט הוא רופא ילדים מומחה, רופא ספורט, רופא צלילה ומנהל מרכז ספורט ובריאות לילדים ולנוער במרכז הרפואי מאיר. בעבודתו היום יומית הוא עוסק בקידום בריאות ומניעת מחלות בילדים ובני נוער ומטפל באופן רב תחומי בילדים הסובלים מבעיות בריאות כרוניות.
פרופ׳ נמט הגיע להתארח בפודקאסט שלנו ׳עוגת שמרים וקפה׳ לשיחה מעוררת מחשבה (והשראה!) על הדבר החשוב לנו ביותר - הילדים שלנו ועל איך לשמור עליהם בריאים ושמחים. הדברים שאמר כל כך חשובים שהחלטנו לרכז את עיקרם בכתבה שלפניכן.
את השיחה המלאה תוכלו לשמוע כאן:
אוכל זה נושא מאוד חשוב בחברה שלנו, איך זה מהצד שלך?
אוכל הפך להיות מאוד חשוב, זה לא תמיד היה ככה. פעם התפקיד של אוכל היה להשאיר אותנו בחיים והיום האוכל הפך להיות חלק בלתי נפרד ואולי חשוב מאוד או מדי בחיים שלנו. היום אוכל הפך להיות טקס, מסיבה, חלק מאוד חשוב בחיים שלנו.
פינוק...
פינוק, בוודאי. זה נושא שהוא מאתגר. כל אורח החיים שלנו השתנה בעשרים - שלושים השנים האחרונות וזה נוגע גם לצד של האוכל וגם לצד שלטעמי לא פחות חשוב - הפעילות הגופנית. מהצד שלי כרופא ילדים אני חייב להגיד שאנחנו רואים ונתקלים בתופעות שלא ראינו אותן בעשרים-שלושים השנים האחרונות ואולי לא היו כתובות בספר רפואת הילדים. אנחנו כולנו מדברים על עלייה מאוד מאוד משמעותית בשכיחות ההשמנה של ילדים או עודף משקל בילדים, זה הולך יחד עם תזונה פחות טובה ועם פחות פעילות גופנית. ישראל לצערנו הרב נמצאת במקום רע מאוד מבחינת שכיחות ההשמנה בילדים ובני נוער. בכיתות ד׳-ה׳ כמעט שליש מהילדים שלנו - 31% סובלים מעודף משקל והשמנה.
זה נושא מאוד רגיש. אנחנו מאוד רוצים לחנך את הילדים שלנו שיהיו פתוחים ויקבלו את האחר ושכל אחד יש לו את המבנה גוף שלו. וגם אנחנו בתור מבוגרים, כל אחד נראה אחרת לחלוטין וזה הפך להיות אישיו של ׳בואו נקבל את עצמנו ונאהב את עצמנו ולאו דווקא ניישר קו עם כל מיני מודלים של יופי ודברים שאנחנו רואים אותם בתרבות, במגזינים, בטלוויזיה, באינסטגרם׳ מול באמת בעיות בריאותיות.
מה שאת אומרת פה הוא מאוד חשוב. כי אם השמנה הייתה בעיה אסתטית בלבד, אני בוודאי לא הייתי יושב פה ומדבר על זה, כי אני באמת חושב שאנשים יכולים וצריכים להיראות אחרת.
אבל אני חושב על הצד שלי, ושאלת אותי על הצד שלי, הצד של רופא הילדים. השמנה היא תוצאה ויש לה השלכות בריאותיות על חיי הילד. שכיחות יותר גדולה בסוכרת מסוג 2, הפרעה בשומני הדם, על מחלות אחרות. כמובן, וזה משהו שאנחנו כרופאים נוטים לשכוח, יש לכך השפעות פסיכולוגיות חברתיות מאוד משמעותיות. אנחנו רואים היום אצל ילדים מחלות או תופעות שלא ראינו לפני עשרים ושלושים שנה. דברים שהיו רק אצל סבא וסבתא שלנו, כמו למשל יתר לחץ דם או סוכרת מסוג 2 שפעם קראו לה סוכרת מבוגרים אבל בגלל שהפכה להיות מאוד מאוד שכיחה לצערנו בילדים שינו את השם שלה מסוכרת נעורים וסוכרת מבוגרים לסוכרת סוג 1 וסוג 2. בארה״ב כמעט 40% ממקרי הסוכרת החדשים בילדים הם מקרים של סוכרת מסוג 2.
יש לזה השלכות בריאותיות ואחרות. אני חושב שהמפתח הוא התנהגות שהיא טיפה שונה מהגיל הצעיר וחלק מהדברים אנחנו יכולים לעשות אפילו בלי שהילד שלנו ירגיש את זה. אני לא חושב שאוכל צריך להפוך לאישיו. אני אתן לך דוגמה. ילד בכיתה א׳ צריך לאכול בממוצע בין 1000 ל- 1200 קלוריות כדי לגדול היטב ולהיות שמח וטוב לב. אם אנחנו לוקחים לדוגמה את הנושא של משקאות ממותקים, שעליו כמעט ואין עוררין שזה נושא שגורם לעלייה בשכיחות ההשמנה, לתופעות לוואי של השמנה.
צריך להבין שפחית משקה ממותק בממוצע היא משהו בסדר גודל של 100-150 קלוריות ביום. אז אנחנו לוקחים ילד שצריך לאכול 1000 קלוריות ומוסיפים לו 15% מעבר למה שהוא צריך לצרוך. אם ניקח את אותן 150 קלוריות ונכפיל אותן ב365 ימים בשנה, בשביל הדוגמה, אנחנו מגיעים למשהו בסדר גודל של 50,000 קלוריות בשנה. סדר גודל של 7 קילו עלייה במשקל ממשקאות ממותקים. אם הילד שלך לא שותה כל יום, אלא שותה פעם בשלושה ימים, זה לא שבעה קילו אלא 2.5.
אז בעצם על ידי כך שאנחנו נוריד לילדים שלנו משקאות ממותקים, ואני ממש לא חושב שבגלל שנעשה את זה אנחנו פוגעים באיזושהי צורה במרקם היחסים שבינינו כהורים ובין הילד שלנו, אנחנו יכולים לחסוך מילד כזה בכיתה א׳ עלייה של 2.5, 5 או 7 קילו בשנה, שזה עצום!
מצד שני, אני מייצג גם את הצד השני, תבוא אמא ותגיד שאני לא נותנת לילדים לשתות בבית אבל הם ילכו החוצה ופתאום יחשפו לכל המשקאות הממותקים. אני אומר שאסור ולא צריך להיות פנאטיים בכל הנושא הזה של האוכל. המשקה בבית צריך להיות מים ואם אנחנו הולכים עם הילד והוא שותה איזה משקה ממותק, אז סבבה. הוא שתה משקה ממותק ולא קרה שום דבר. אבל לא יכול להיות שאני אשב במרכז שיש לנו בבית חולים מאיר לטיפול בעודף משקל והשמנה וילד יכנס עם בקבוק חצי ליטר של משקה ממותק ואחר כך אמא שלו שואלת אותי למה אני חושב שיש לו עודף משקל. אלה דברים שלא הולכים ביחד.
אז אני חושב שזו דוגמה אחת קטנה לאיך אנחנו יכולים לשנות משהו. חטיפים, למשל, לפני שלושים-ארבעים שנים גם אז היו חטיפים. אמנם לא היה מבחר כל כך גדול אבל שקית ממוצעת של חטיף יכולה להיות משהו בסדר גודל של 300-400 קלוריות. בתור אמא לילדים קטנים את יודעת שכל ילד שהולך למגרש המשחקים ומבזבז שם 50 קלוריות אוכל לפחות שקית אחת של חטיף שיש בה 350 קלוריות. אז בסך הכל אנחנו נמצאים היום בתקופה שבה מאוד מאוד קל לעלות במשקל.
כי זה זמין, כי זה שם
נכון, אני אגיד משהו שלא כל כך נעים. המטרה של חברות המזון וחברות המשקאות היא למכור מזון ומשקאות. בסוף ההחלטה אם אנחנו נקנה את זה היא בידיים שלנו, אבל הם עושים את עבודתם מצוין. הם יודעים איפה בדיוק לשים את זה במדף הנכון בסופר, שזה יהיה בדיוק בגובה של הילד שנכנס וירצה לקנות, הם יודעים בדיוק איך למכור לנו.
תמיד אני נשאל, איך זה יכול להיות? יש עבודות מחקר שמראות שההבדל בין הילד של היום בשנת 2017 לבין הילד של לפני ארבעה עשורים הוא בסך הכל 150-200 קלוריות ביום. כל הכביכול מגיפה הזו של ההשמנה שאנחנו רואים, כל זה מגיע מ-200 קלוריות ליום. אז איך אנחנו לא מצליחים להתגבר על זה?
כשאתה שם את זה ככה במספרים זה נשמע באמת קשה להבנה.
בסך הכל זה באמת הבדל של 200 קלוריות ליום.
זה מחזיר אותי לטיעון שיש להרבה הורים. הוא הולך ככה: גם אנחנו גדלנו ככה והכל בסדר. זאת אומרת גם אנחנו גדלנו עם חטיפים ומיצים וסוכריות גומי והמון אוכל לא בריא. ובשנות השמונים, תשעים, אני זוכרת שהיו חנויות ממתקים והייתי לוקחת שקית ממלאת בשקית חופן ממש ממש גדול של סוכריות גומי וזה היה בסדר וזה לגיטימי. ואמא שלי לא אמרה לי שזה לא בריא, ולא הייתה מודעות.
אבל צריך לזכור שבבסיס של עודף משקל והשמנה יש גנטיקה. יש כמה קבוצות גנטיות שחלק מהן כמעט ולא יהיו מושפעות משינויים סביבתיים, חלק מהן יהיו מאוד מושפעות משינויים סביבתיים וחלק נמצאות איפה שהוא באמצע. אם תחשבי עליי או עלייך כשהיינו ילדים הנושא הזה היה בכלל נון אישיו. למה הוא היה נון אישיו? כי אנחנו חיינו אחרת. אנחנו חזרנו הביתה בשעה 13:00 מבית הספר, זרקנו את התיק, יצאנו החוצה, טיפסנו על עצים, קפצנו על גבעות רדפנו אחרי החברים שלנו, שיחקנו משחקים ובערב חזרנו הביתה. אבל אם את חושבת על הילדים שלנו היום, אני מכיר מעט מאוד ילדים שחיים בצורה שאנחנו חיינו.
בסך הכל זו משוואה מאוד פשוטה: מצד אחד, יש את האנרגיה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו בצורת אוכל ושתייה ובצד השני, יש את האנרגיה שאנחנו מבזבזים. על מה אנחנו מבזבזים אנרגיה? מבזבים אנרגיה כדי לחיות, שזה לא כל כך השתנה במהלך העשורים האחרונים. זה אומר פעילות הלב, הריאות, השרירים וכו׳ במנוחה מוחלטת. אגב, ההוצאה האנרגטית הכי גדולה שלנו היא על זה. אנשים לא יודעים אבל כשהם נמצאים במנוחה ולא עושים כלום זה כמו שהאוטו דולק אבל לא נוסע, ושם אנחנו מוציאים הכי הרבה אנרגיה ואת זה אנחנו לא יכולים לשנות.
הדבר שאנחנו כן יכולים לשנות במשוואה הזאת זו ההוצאה האנרגטית על פעילות גופנית. וההוצאה הזו הייתה הרבה יותר גדולה בעבר וכשהיא גדולה אין לנו שום בעיה, אנחנו בשיווי משקל בין מה שהוצאנו ומה שהכנסנו. אבל אם אנחנו גם מכניסים יותר קלוריות ומהצד השני מוציאים הרבה פחות אז יש לכך השפעה מאוד גדולה על המשקל. חשוב לדעת שפעילות גופנית חשובה לילדים ולבני נוער ויש לה יתרונות עצומים מעבר לחשיבות שלה בכן עלייה במשקל או לא. יש לה יתרונות בריאותיים מאוד ברורים. גם ילדים רזים, שאין להם עודף משקל ולא עושים פעילות גופנית יש לכך השפעות על הבריאות שלהם.
המרכז במרכז הרפואי מאיר, צילום: ענת לובלינג קפנר
רואים את זה בבדיקות דם? שילד רזה ולא פעיל סובל מבעיות בריאותיות?
רואים את זה וזה נורא מעניין, יש אנטיטי חדש ברפואה (שמות חדשים למחלות חדשות) שפורסם לפני שנתיים ונקרא EDD. כמו שיש HDD - הפרעת קשב וריכוז אז יש עכשיו - Exercise Deficiency Disorder וזה משפיע על קוארדינציה, על שיווי משקל, על זה שכשילדים נופלים הם נחבלים יותר וחלילה ושוברים עצמות יותר כי הם עושים הרבה פחות פעילות גופנית.
אתה מזכיר לי שפעם, חברה שהיא גננת, סיפרה לי שילדים מגיעים לשלב הכנה לכיתה א׳ כשממש קשה להם לאחוז עיפרון כי חגורת הכתפיים שלהם לא פעילה.
בדיוק. זו דוגמה מצוינת. זה אחד הדברים שאנחנו רואים יותר. ילדים שהם יותר מסורבלים, יותר קלאמזיים, נופלים יותר, נחבלים יותר. צריך להבין שמה שקורה פה זה איזשהו מעגל רשע. כי אם אתה לא עושה פעילות גופנית אתה הופך להיות פחות טוב בזה. וכשאתה לא טוב במשהו, אתה לא רוצה לעשות אותו. אז באים אליי הורים ואומרים לי שהילד שלהם ממש לא אוהב פעילות גופנית. הוא לא רוצה לעשות פעילות גופנית. ואני שואל את הילדים, אם למשל היית גרוע במתמטיקה, אני לא מכיר הרבה אנשים שהם גרועים במתמטיקה אבל הם ממש חולים על המקצוע הזה. זה הדיוק אותו דבר. ככל שתתאמן יותר, ככל שתעשה יותר, אתה תהיה יותר טוב ותרצה לעשות את זה יותר.
תחשבו על תינוק, ילד קטן. אם אתה עוזב אותו הוא מתחיל להתרוצץ. הוא קופץ, הוא רץ, הוא משתולל - זה מה שהוא רוצה לעשות. אנחנו מושיבים אותם. אנחנו אומרים להם - לא, לא, שבו. תיזהרו לא ליפול, אל תלכו לפה, אל תעשו את זה. אנחנו מגבילים אותם והם הופכים להיות פחות ופחות פעילים. ואז הם נכנסים לסיבוב הזה, הרע, שפעילות גופנית הופכת להיות משהו לא חשוב. לכן אני חושב שזה באמת מתחיל בגיל מאוד צעיר.
גם כהורים אנחנו צריכים לשמש דוגמה. אנחנו לא יכולים לשבת כל היום, לראות ספורט בטלוויזיה ולשלוח את הילדים שלנו לעשות פעילות גופנית. אנחנו צריכים לקחת אותם, ללכת איתם, ולשחק בגני משחקים. אולי גם אנחנו צריכים לעשות את זה בשביל עצמנו ולהיות דוגמה. וככל שאתה עושה את זה בגיל יותר צעיר והילדים שלך נחשפים לזה - הם עושים יותר פעילות גופנית אחר כך. זה הופך להיות משהו שהוא חלק בלתי נפרד משגרת היום שלהם. כשלא עושים את זה, הסיכוי שהילד שלך פתאום יקום ויגיד שהוא רוצה לעשות פעילות גופנית הוא מאוד מאוד קטן.
יש עכשיו יותר ויותר עבודות ומחקרים שמראים שדווקא המשחק והתנועתיות בגיל הצעיר משפרת ומגדילה את הסיכוי שהילד יהיה פעיל גם בגיל מבוגר יותר. ולכן זה באמת מתחיל בגיל הרך. צריך לשחק עם הילדים, להזיז אותם, לקפוץ איתם.
זה אומר שאנחנו צריכים להזיז את עצמנו. ולפעמים זה קשה כי אנחנו במירוץ החיים.
את כל כך צודקת. מירוץ החיים מביא אותנו לזה שאנחנו הרבה פעמים לא נמצאים עם הילדים כי אנחנו עובדים מאוד קשה, אנחנו חוזרים מאוחר ולמי יש כוח עכשיו ללכת לגן משחקים בחמש וחצי.
ואז יש את המשמרת השנייה, שבה נוח יותר לשבת עם עוד אמא ולשתות קפה והילדים יושבים ומשחקים במשהו רגוע.
או שאנחנו שמים אותם מול הטלוויזיה ובשביל שיהיו ממש בשקט אנחנו שמים להם גם משהו שיאכלו ואחר כך, אנחנו לא מבינים איך זה קורה.
אז אנחנו צריכים אולי טיפה לשנות את סדר העדיפויות שלנו ולהבין שזה לא משחק. עבור ילדים פעילות גופנית היא לא משחק, זה חלק מההתפתחות שלהם.
דיברנו על בריאות, אבל לא דיברנו על התפתחות חברתית. מזה שהילד שלנו יושב בוואטסאפ זה לא ממש מפתח את היכולות החברתיות שלו. בפעילות גופנית יש גם אלמנטים חינוכיים, אלמנטים של משמעת, של שיתוף חברים, אלמנטים של תחרות שהיא טובה.
יש הרבה יתרונות בפעילות גופנית מעבר לנושא ההשמנה, שכולם מדברים עליו אבל אני לא בטוח שהוא בכלל הנושא הכי חשוב. אני חושב שאם הילדים שלנו היו עושים יותר פעילות גופנית, קצת, ואנחנו היינו מקפידים קצת יותר על מה שהילדים שלנו אוכלים - בכלל לא היינו מתעסקים בנושא הזה.
המרכז במרכז הרפואי מאיר, צילום: ענת לובלינג קפנר
אז מה אני בתור אמא, צריכה לעשות? בחלקת האלוהים הקטנה שלי, בביתי שלי?
בחלקת האלוהים הקטנה שלך אני חושב שאסור להפוך את הנושא הזה לחשוב בעולם. צריך לאהוב את הילדים שלנו כמו שהם וזה הדבר הכי חשוב. אבל אנחנו כן יכולים לעשות שינויים קטנים בתוך הבית שדורשים מאיתנו קצת יותר תשומת לב, שינויים שיכולים בעקיפין אחר כך לשנות את בריאות הילד שלנו.
זה מחזיר את הכדור אלינו ההורים. שכמו בהרבה דברים בהורות אנחנו צריכים לעבוד.
כן, בהחלט. ויש פה תסכול גדול של ההורים. הרבה פעמים הורים שסבלו מעודף משקל והילדים שלהם סובלים מעודף משקל, ואני רואה לא מעט ילדים והורים כאלה - ההורים מאוד רוצים שהילדים שלהם לא יסבלו מעודף משקל אבל הם בעצמם נכשלו בעבר ורוצים שהילדים שלהם יצליחו.
לכן כשאנחנו מדברים על טיפול בילדים עם עודף משקל, הטיפול הוא טיפול משפחתי בעצם. הילד הוא ילד. הוא לא קונה, הוא לא מבשל, הוא לא קובע את ההתנהגות בבית ולכן אחד הדברים שמאוד חשובים לנו כשאנחנו מטפלים בילדים עם עודף משקל זה שיש מוכנות של הבית. וזה מחזיר אותנו לאחריות של ההורים, שיש מוכנות של הבית להיות שותפים לתהליך. כי הילד, במיוחד בגילאים צעירים של סוף הגן ותחילת בית הספר הסודי, אנחנו ההורים הם אלה שצריכים לדעת לסייע לו ולהתמודד וההתמודדות היא קשה, היא כל הזמן.
זה גם הרבה דוגמה אישית. אם אני כאמא הייתי רגילה כשאני יושבת במסעדה להזמין דיאט קולה, זה היה הגילטי פלז׳ר שלי והכיף שלי שאני אוכלת בחוץ, אז אם אני רוצה שהבית שלי תשתה מים, אז אני חייבת להזמין גם מים כי אני לא אשב מולה ואשתה דיאט קולה ואגיד לה שלה זה אסור.
נכון, אבל דווקא זו דוגמה שאפשר ללכת איתה קדימה ולהגיד, אוקיי, בבית את שותה מים והגילטי פלז׳ר שלך זה לשתות מים במסעדה. והילדה שלך באותו יום רוצה לשתות משהו אחר, אז בסדר. יהיה לה ברור שבבית שותים מים, שהמשקה העיקרי שאנחנו מתעסקים איתו ושותים אותו וצורכים אותו והכי טוב לנו זה מים, מדי פעם אפשר גם משהו אחר. לא קרה שום דבר, לאף אחד מ׳מדי פעם׳. הבעיה היא שה׳מדי פעם׳ הזה הופך להיות כל יום ואז אנחנו בצרה. גם לנושא החטיפים והממתקים, שאני בטוח שזה יעלה, אני מסתכל על הארונות פה ממולי ואז אני אומר איזה מהם זה ארון הממתקים.
אין. פה זה בית שבו אנחנו מקפידים שהכל יהיה מאוד בריא ואם רוצים חטיף או משהו כזה אז צריך ללכת ולקנות.
מעולה! אם היית שואלת אותי מה הייתי ממליץ לעשות אז זה מה שהייתי ממליץ וככה זה גם בבית שלי. אני לא אמרתי לילדים שזה אסור ואין חטיפים ואל תאכלו, אבל אין חטיפים בבית. אם הבן שלי אומר לי, אבא אני רוצה, אני אומר לו אין בעיה, לך למכולת.
היום הם כל כך עצלנים שהם לפעמים אומרים טוב, אנחנו לא נאכל חטיף ולא נלך למכולת אבל כן, אפשר ללכת ולקנות. אין עם זה בעיה. אבל ברגע שאתה שם מגירה כזאת בתוך הבית ואתה מצפה שהילדים שלך לא יאכלו אני חושב שזה לא כל כך מחובר להתנהגות של ילדים.
פרופסור דני נמט, צילום: רמי זרנגר
אוכל מתוק זה טעים. אין אף אחד שיגיד שעוגה זה לא טעים או שסוכריה זה לא טעים. אם לסוכר היה טעם של משהו מר שילדים לא היו רוצים לאכול, אז הם היו יכולים יותר להבין למה זה לא טוב.
יש ילדים שלא אוהבים מתוק. אתה יכול להיות גם שמן מאוכל בריא, לא רק מסוכר. אני לילדים אומר הרבה פעמים שזה נכון שזה טעים לך אבל כמו שזה טעים יש לזה גם חסרונות והחסרונות הם כאלה ואתה צריך להחליט האם אתה רוצה לאכול או האם אתה רוצה לשמור על המשקל ועל הבריאות שלך.
בסופו של דבר אתה לא יכול להגיד למישהו שמאוד אוהב איזשהו ממתק שהממתק הזה לא טוב, כי הוא אוהב אותו וזה בסדר. גם אנחנו יודעים שמאוד טעים לנו משהו אבל נאכל אותו פעם ב׳ וזהו.
אצל ילדים זה אתגר הרבה יותר גדול כי הפתיל שלהם יותר קצר והיכולת שלהם להבין ולעשות את זה היא פחותה משלנו. אבל אנחנו חייבים להפעיל משהו שאבד לנו מזמן וזה סוג של סמכות הורית. כמו שאנחנו לא ניתן לילדים שלנו לעשות דברים שהם מסוכנים אז גם פה, אנחנו צריכים להסביר להם למה אנחנו נותנים להם פחות ולמה זה עושה להם טוב.
כהורים, אחד התפקידים היותר חשובים שלנו זה לדאוג שהילדים שלנו יהיו שמחים ומאושרים וגם הבריאות שלהם היא הרבה פעמים בידיים שלנו ואנחנו נוטים קצת למסמס את זה כי זה יותר נוח לנו. אנחנו לא רוצים להתווכח או להתעמת עם הילדים שלנו אז הרבה פעמים אנחנו מוותרים.
אנחנו לא רוצים לייצר כל מיני תסביכים וחסכים. זה מאוד מורכב, בצד שלנו ההורים.
אני רוצה לומר משהו לגבי שאלה שאני נשאל הרבה. אחד הדברים שמאוד מדאיגים את ההורים לילדים שמנים זה הנושא של הפרעות אכילה. אז חלק מהמקרים של עודף משקל הם אכן קשורים להפרעות אכילה מסוג מסוים. אבל המעבר מילד שמן שיורד במשקל והופך להיות ילד עם הפרעות אכילה הוא מאוד נדיר. הילדים או הילדות שמפתחים הפרעות אכילה זה דווקא ילדים במשקל תקין או טיפ טיפה עודף קל שנכנסים לאיזשהו מסע של ירידה במשקל שלא לצורך. וחשוב להדגיש, לפעמים מגיעים אליי הורים לילדים עם עודף משקל קל ואני אומר להורים - עזבו אותו בשקט. תורידו טיפה במה שאתם נותנים לו לשתות בבית, שימו לב יותר לאוכל, לכו איתו לשחק, אל תדברו איתו על זה. אל תתעסקו עם זה - הכל יסתדר לבד. באמצעות שינויים מאוד קטנים ביום יום אנחנו יכולים להביא את הילד למצב שהוא בריא שמח וטוב לב. הוא אפילו לא ידע שעשינו את מה שעשינו.
שזה טוב לדעת, מאוד מרגיע
זה מה שצריך לעשות. אם אנחנו מדברים על שינויים קטנים אז יש מחקרים שארוחות משפחתיות מורידות את שכיחות ההשמנה, שכולם יושבים לאכול יחד. יש עוד דברים קטנים כמו למשל צורת ההגשה של האוכל או סדר האוכל שמגישים. אם מגישים סלט או ירקות למנה ראשונה אז ילדים יאכלו את זה ואחר כך ימשיכו לשאר האוכל. אם אתה מגיש קודם תפוחי אדמה וקציצות, אז את הסלט שישאר לסוף הארוחה הם כמעט ולא יאכלו. אז מספיק שמשנים את סדר הארוחה.
טריק קטן שיכול לעשות שינוי
עוד טריק מאוד קטן זה גודל הצלחות, להקטין את הצלחות. יש הרבה עבודות מחקר יפות שמראות שילדים שמקבלים צלחת גדולה ועליה מעט אוכל יחסית יגידו שזה מעט מדי. אבל אם שמים את אותה כמות של אוכל בצלחת יותר קטנה - זה משביע. בסוף, זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אבל אנחנו יכולים באמת לעשות שינוי. אני רואה את הילדים הגדולים האלה שסובלים באמת מעודף משקל והם באמת סובלים מזה. הם סובלים מזה בכל רמה. גם בבריאות, גם בפסיכולוגיה, גם בחברה. זה נכון שלא כולם אבל הרוב כן.
המרכז במרכז הרפואי מאיר, צילום: ענת לובלינג קפנר
אין סיכוי שילד שסובל מעודף משקל אומר ׳טוב לי. אני שמח ואני אוהב את עצמי וטוב לי. המשפחה שלי אוהבת אותי, החברים שלי אוהבים אותי וטוב לי׳?
זה קיים, יש ילדים כאלה ואנחנו כל הזמן נחשפים אליהם. אבל כשיש ילד כזה אז כמעט כולם שומעים עליו, לא מזמן ראיתי שמישהי פרסמה בפייסבוק ׳אני שמנה וטוב לי׳ אבל זו האחת שאנחנו שומעים. אני מזכיר ואומר שבישראל 30% מהילדים הם שמנים. כשאנחנו עובדים עם ילדים אז אנחנו לא רוצים להוריד אותם במשקל, אנחנו רוצים ללמד אותם לאכול יותר נכון ולעשות פעילות גופנית.
זה לא משקל לפה ומשקל לשם ועוד קילו פחות קילו. זה שינוי שהילד עובר שלוקח אותו אחר כך לחיים יותר טובים. וכל ילד כזה זה אושר גדול. באמת! ואני באמת חושב שהילדים האלה, גם אם הם נשארים בעודף משקל ופתאום יש להם יותר חברים וקשרים עם עוד אנשים ופתאום מסוגלים להשתתף בכל מיני פעילויות בבית הספר זה עושה אותם ילדים יותר שמחים. ההישג לא נמדד במשקל או ב- BMI כזה או אחר. ההישג הוא במכלול. איך הילד מרגיש, איך המשפחה מרגישה. לפעמים ילד שמגיע סגור ולא מדבר ופתאום יש לו שלושה ארבעה חברים והם נפגשים ומשחקים, מבחינתי זה הישג לא פחות חשוב.
אני חושבת שכל הורה יכול לקבל כלים שיכולים לעזור לו לעזור לילדים שלו לחיות אורח חיים בריא
זה מה שאנחנו בסופו של דבר רוצים. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו יותר מוצלחים מאיתנו ושיהיו ילדים שמחים.
ושיהיה להם טוב
אנחנו צריכים להבין שבזה שאנחנו כן לפעמים שמים להם מגבלות קטנות וכן אומרים להם מה כן ומה לא אנחנו לא עושים להם יותר רע, אלא יותר טוב. בטח ובטח לטווח הארוך. ואני משוכנע שגם הם ילמדו ויעשו את זה לילדים שלהם. כי הסביבה שלנו היא סביבה אוביסוגנית - סביבה שמעודדת השמנה. סביבה שבה אתה מול המחשב, מול 458 ערוצים בטלוויזיה, אין לך שום סיבה לצאת החוצה ולשחק, האוכל הוא מאוד זמין ולא תמיד טוב.
הסביבה היא מאתגרת ואנחנו הפכנו מאדם שצד ורדף אחרי האוכל שלו ולא ידע מתי יאכל בפעם הבאה ושומן היה עבורנו מנגנון הגנה, מחסן אנרגיה שמטרתו הייתה כשהיינו אדם קדמון לאפשר לנו לשרוד. היום אנחנו לא צדים, אנחנו מזמינים מהסופר והאוכל בא אלינו, אבל המנגנון הזה נשאר ואנחנו ממשיכים לצבור שומן. הסביבה משתנה ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו לסביבה. אין ברירה אחרת, אנחנו צריכים לחשוב קצת מחוץ לקופסה ולהיות יצירתיים.
אפשר לעשות את זה בכיף. אפשר להחליט שביום שבת עושים טיול ועושים איזה מסלול של 4 ק״מ כל המשפחה ביחד, אפשר להחליט שבמקום לנסוע במעלית עולים במדרגות וקופצים ושרים שירים.
אני מסכים ופה אני רוצה לומר שפעילות גופנית זה לא רק חוגים, זה כל דבר שאנחנו עושים. ללכת ברגל זה מצוין, לרכוב על אופניים, לקפוץ על חבל, לרקוד. כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה. אתם גרים בקומה שלישית ועליתם במדרגות במקום במעלית - מעולה, כל דבר נחשב.
זה גם לא עונש, זה יכול להיות כיף. אוכל בריא יכול להיות כיף וגם פעילות גופנית יכולה להיות כיפית.
בוודאי, אני חושב שכל ילד היה מחליף את הממתק שאתה קונה לו בלשחק עם אבא או אמא שלו בגן המשחקים עוד רבע שעה. הבחירה הרבה פעמים היא שלנו ולא שלהם.
+++
צוות מרכז מרכז ספורט ובריאות לילדים ולנוער במרכז הרפואי מאיר ישמח לסייע בטלפון: 09-7471076
