על גבולות וילדים: למה חשוב להציב גבול?

03.08.17 יום ה'
מאת:

ילדים צריכים גבולות. ׳גבול׳ היא לא מילה גסה. גם ׳סמכות׳ לא. רבים לפני דיברו על הקשר שבין סמכות ללסמוך, ועל גבול בהקשר של בטחון.


הורים רבים מוצאים את עצמם נבוכים בין העמדה של להיות למען הילד, להכיל אותו, להסביר לו ולהימנע ממאבקי כוח איתו, לבין העמדה של הצבת גבול לבטיחותו, צורך להוביל את הילד וההבנה שההורה הוא המבוגר האחראי שמקבל החלטות רבות עבור ילדו הקט.

 

החדשות הטובות הן שלא צריך לבחור!

 


אז בואו נעשה סדר:


1. לכבד צריך תמיד. לא משנה באיזה גיל הילד שלנו, אנחנו נדבר אליו יפה. אלימות היא כמובן מחוץ לתחום.


2. נעשה מאמץ למנוע מצבים שקשה לילד להתמודד איתם, למשל אם במקלחת אנחנו לא מאפשרים להשפריץ מים עם רובה המים אז מראש לא נשים את הרובה מים שם.


3. נבדוק עם עצמנו על מה אנחנו אומרים "לא"- האם זה הכרחי? האם אני אומר את ה"לא" רק כי זו האוטומט שלי או כי באמת זה חשוב לי ומהותי עבור הילד?


4. אם החלטתי כי הדבר חשוב ומהותי, אני אגביל אותו ואני אהיה עקבית. אם לא מתאים לי שיקפוץ על הספות אז אני אוודא שהוא לא קופץ על הספות. אפשר לעשות את זה בהסבר, אפשר לעשות את זה בעזרת "מה כן" אפשר לעשות על ספה ("על ספה אפשר לשבת") ואפשר פשוט להציב כלל בנוסח: "לא קופצים על הספה" או "אני לא מסכימה לקפוץ על הספות". אפשר ורצוי להסביר אבל לוודא שמה שביקשתם יקרה.


5. הילד בוכה? קשה לו עם ה"לא"? תפקידי כהורה לנחם אותו ולסייע לו לווסת את הרגשות. לעזור לו עם המצב המתסכל ולשיים עבורו את הרגש ("אתה מתוסכל כי רצית לקפוץ?", "אתה עצוב כי רצית לראות עוד פרק?").


6. מה אני לא אעשה? אני לא אזלזל, אני לא אגיד "תכף תקבל סיבה לבכות באמת", אני לא אכעס על זה שהוא מבטא את התסכול שלו מה"לא" שלי, כי זה לגיטימי. זכותו.


7. אני אציע פתרון אחר או אשאל אותו מה הוא מציע. והוא יסתגל. הוא יקבל את הגבול שלנו ויסתגל. הוא יצמח מזה, לא רק "יתרגל" אלא ימצא פתרון יצירתי לסיפוק הצורך.

 

הצבת גבולות לידלים אורטל הופמן שלם

למה הגבול הזה חשוב?

אני אסביר כי אני יודעת שיש היום גם קולות שקוראים לא להציב גבול, קולות שמציגים את הצבת הגבולות כמשהו כוחני, ארכאי ומיושן. אז לא, לא בעיניי. גבול לא חייב (ולא צריך) להיות כוחני אבל גבול חייב להיות, בדיוק כמו שיש גבול לגבי ריצה לכביש, לגבי משחק בחשמל, לגבי שינה בשעה מסוימת, לגבי אכילה בריאה (אי אפשר לחיות על ממתקים) ועוד. לגבי כל הדוגמאות הנ"ל אפשר לאמץ את הביטוי "גבול אוהב" כי באמת בגבול יש גם אהבה ודאגה ושמירה.


אז למה זה חשוב אמרנו?

כי החל מגיל שנתיים לערך, הילד שלנו זקוק להבנה שהוא ואנחנו, הוריו, אינם אחד, אלא נפרדים. הוא ישות בפני עצמו וההורה ישות נפרדת. הילד אינו המשך של הוריו וכחלק מזה, יש גם חילוקי דעות ורצונות סותרים. כשאני מבקשת מהילד שלי לעשות משהו שהוא רצה ממילא לעשות, זה עלול להיתפס על ידו ככפייה מצדי. זה גם עלול להיתפס על ידי הילד כאילו שלא הוא זה שרצה אלא שהופעל על ידי ההורה שלו.


הילד בעצם שואף בשלב זה של חייו להתפתח ולצאת במידת מה מההתמזגות עם ההורים ולהתחיל לגלות את ה"עצמי" שלו ולכן הרבה פעמים נראה אותו "מתנגד" לדברים שההורה מבקש. לנו זה עלול להיראות כדווקאות אבל יש להתנהגות הזו סיבה התפתחותית, לכן יש ההתנגדויות וטנטרומים והתקפי זעם וזה בסדר, זה נורמלי ואף רצוי.

 


מה תפקידנו כהורים?
תפקידנו לעזור לו להרגיש נפרד. להרגיש שאנחנו מאשרים את הנפרדות הזו, שאנחנו מכירים בכך שהוא אדם בפני עצמו. כלומר - שיש גבול בינינו. גבול בריא. איך נעשה את זה? איך נעביר את המסר שאנחנו מקבלים את היותנו נפרדים?
לא ננסה לשלוט ברגשות שלו. לא ננסה להפעיל עליו לחץ לשנות את הבחירות וההעדפות שלו ולא ננסה לשכנע אותו בכל מיני דרכים, כאשר מדובר בבחירות שאינן מהותיות לנו. אם לא רוצה ללכת לגינה, נאפשר. אם לא רוצה את החולצה הזו אלא אחרת- נאפשר. לעומת זאת, אם ירצה לגעת בחשמל עם מזלג, לא נאפשר (דוגמא קיצונית אבל מבהירה היטב).


אז למה בכל זאת הורים רבים לא מציבים גבול?
ישנם הורים שלא מקבלים בעצמם את העובדה שישנו גבול בינם לבין ילדם ושהם אינם אחד. לחלק מההורים קשה לעמוד מול הילד ולהיות מולו בעמדה של ויכוח, של חוסר הסכמה, להבין שלילד יש רצון אחר משלהם.


עלינו להבין שתפקידנו כהורים הוא לא להגביל את הרגשות או את הרצונות, אלא את המעשים הלא מקובלים עלינו. לא ניתן לילד להכות את אחיו, לא ניתן לו להישאר אצל חבר כשכבר הגיע הזמן ללכת. נכון, זה קשה לפעמים להכיל את התסכול של הילד שלנו ואת הכעס והבכי שהילד עשוי להפנות אלינו ההורים בגלל שהצבנו גבול, אבל אנחנו צריכים להבין שתפקידנו לא להיבהל מביטויי התסכול האלה, לאפשר אותם, אך גם לאכוף את מה שהחלטנו.

 

ההורות הטובה אינה הורות שאומרת "כן" על כל דבר, זה לא מציאותי. הורה שמנסה למנוע מילדו לחוש תסכול עושה לו עוול משום שהתסכולים הם חלק מהחיים והם מהווים לא אחת, מנוע לצמיחה. חשוב שניתן מוצא לרגשות השליליים (לכאורה), כי יש להם מקום. לא נמנע מהילד לבטא אותם ולא "נסתום" את פיו אלא נלמד איך אפשר לבטא אותם בדרך מקובלת.


בקיצור: אם אמרנו "לא" זה בסדר. אם הוא מגיב בבכי/כעס, נהיה שם איתו וננחם.

 
אז מה עושים כשהילד לא מקשיב?
נזכור שהדברים הם חלק מההתפתחות ואנחנו המבוגרים רואים את הדברים ממעוף הציפור ומבינים שזה לא אישי. לא ניכנס למאבקי כוח, אלא נשאף לצמצם את המרחק שנוצר מהילד, נדבר אליו בצורה מכבדת, נחבק, נעזור לו להירגע יחד. כשהדברים נרגעים, אפילו למחרת, נזכיר לו מה קרה ומה אנחנו מצפים להבא. ילדים זוכרים ואין טעם לדבר כשהכל סוער ואין הקשבה, כדאי לחכות לרגיעה ולדבר. זה עובד!


הרבה יותר קל לילדים לתת לנו להוביל אותם, כאשר הם מרגישים חיבור אלינו. כאשר אנחנו איתם מתוך קשר, אהבה וחיבה ולא מתוך כפייה או אג'נדה סמויה. בעצם גם אנחנו ככה לא? רוב האנשים לא אוהבים להרגיש שמישהו אחר מחליט עבורם, הגיוני סך הכל.

 

אורטל הופמן שלם


אורטל הופמן שלם, יועצת חינוכית (MA), מטפלת משפחתית-זוגית בהתמחות, מדריכת הורים בגישת הורות מקושרת, מנחת מעגלי אמהות ומאמנת אישית. מוזמנות לבקר בעמוד הפייסבוק ובאתר שם תוכלו להצטרף לרשימת התפוצה ולקבל מיילים ועדכונים על מאמרים וסדנאות.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

ברוכות הבאות, נעים מאוד להכיר

שמי טל מאור זינגרמן, המייסדת והעורכת של ׳אמהות בסטייל׳.

מעצבת, יזמית, אשת קהילות ותוכן, נשואה לשי ואמא גאה לשתי בנות שהן פשוט החיים שלי. בשנת 2010 פתחתי את הבלוג הראשון שלי ׳כלות אורבניות׳ ומאז אני לא מפסיקה לכתוב ולצלם. כאן במגזין ובקהילות שלנו אני משתפת את כל ההמלצות והתובנות שלי כאמא מכורת עיצוב ואסתטיקה וגם סוקרת שלל מוצרים מעולמות הלייף סטייל לאמהות וילדים.

במהלך השנים האחרונות התאהבתי בחינוך המונטסורי והחלטתי להתעמק באהבה האמיתית שלי: לבבות של ילדים והורים.
בשנת 2021 התחלתי ללמוד את הגישה באופן רשמי בארגון המונטסורי העולמי מייסודה של ד״ר מריה מונטסורי וממשיכי דרכה.
כיום אני בעלת תעודת מונטסורי אסיסטנט לגילי 0-3, 3-6 וגם 6-12

ובאוקטובר 2023 התחלתי ללמוד לקבלת תואר דיפלומה בינלאומי ולהפוך למדריכה מונטסורית מוסמכת AMI .

אני מאמינה שתוכן טוב, יפה ואיכותי יכול לשדרג מהותית את חווית האימהות ובעיקר לגרום לכל אחת מאיתנו לא להרגיש לבד.
ואם הגעת עד לכאן,
כנראה שאת מסכימה איתי ואת הכי מוזמנת להצטרף!


מחכה לך בקבוצה הסודית  בקבוצת עיצוב חדרי הילדים  וגם באינסטגרם הפעיל שלי >

 

 

טל מאור זינגרמן
@imahotbstyle
הצטרפו אלינו באינסטגרם - הכי כיף איתנו!
אמהות בסטייל - המגזין