בין אם אודה בכך ובין אם לא, אפשר לומר שבסופו של דבר התרגלתי לשגרה היומיומית.
אני יכולה להתלונן ולקטר על השגרה הזו פעמים רבות אבל היא יוצרת מסגרת, סדר וארגון ולרוב היא דבר מבורך.
פעמים רבות נשמעים קולות של אמהות ממש לפני שיוצאים לחופשה בגלל חופשת אוגוסט או חג כזה או אחר: מה נעשה עם הילדים, לאן נלך, חם מידי, קר מידי.
כל אותן שאלות וכל אותם היסוסים נובעים מכך שבילוי עם הילדים לכל אותם הורים עובדים כבר מזמן אינו דבר שבשגרה. אנחנו רגילים לראות אותם לכמה שעות בודדות אחר הצהריים ובסופי השבוע שלרוב גם ככה גדוש בתוכניות משפחתיות ובארוחות שישי שגרתיות.
תוכלו לשמוע אותי מתלוננת מעת לעת על כך שאני לא רואה את הילדה מספיק, לא נמצאת שם בשבילה, עובדת יותר מידי, עסוקה יותר מידי. כשמגיע הרגע ואני יוצאת מהעבודה לכיוון הגן אני כבר מותשת ומאוד עייפה ואז אני צריכה לאסוף את עצמי ולדלות ממאגרי האנרגיה עוד קצת כוח לקראת המשמרת השניה איתה.
היא מבחינתה מלאה תמיד באנרגיות ולא תמיד מבינה למה לאמא אין כוח להישאר רק עוד קצת בגן השעשועים, למה דווקא עכשיו לא מתחשק לי לקחת אותה לבריכה, למה דווקא עכשיו אי אפשר להכין ביחד עוגיות, למה דווקא עכשיו כשסוף כל סוף אמא באה לקחת אותה מהגן היא כל כך עייפה.
פעמים רבות אני פועלת על אוטומט. משחקת איתה קצת, מעבירה לנו את הזמן, מאכילה, מקלחת, פיג'מה, מקריאה סיפור, הופ לצחצח שיניים, פיפי אחרון ולמיטה, נשיקה, חיבוק, חיבוק אחרון ודי. די. לשכב ולישון. לילה טוב. לא לקום אמרתי.
וככה עוברים להם הימים.
והנה מתקרבת לה לאיטה חופשת הקיץ והיא כבר ממש פה מעבר לפינה.
אני מתחילה לחשוב, לתכנן תוכניות, לאן נלך, מה נעשה, אולי כדאי לתכנן כבר מעכשיו לו"ז מדוייק? לוח מלא פעילויות? לזרום? להישאר בבית? לצאת? קמפינג? טבע? אולי מוזיאון?
אולי נכין מיצגי ענק מקופסאות קרטון ונצבע ונקשט בחותמות ומדבקות וגואש ונשים במרפסת שיעלה אבק? אולי ניסע כולנו לים ונעשה פיקניק מלא בחול? אולי בכלל חו"ל? איתה? בלעדיה? עד שהיא כבר פה. למה היא פה? מתי מתחיל החופש? מתי מתחיל החופש שלי?
כל כך הרבה תהיות ורק הזמן שלא עוצר, ממשיך להתקרב אליי, אלינו, מכסה אותנו בשמיכת החמסין הצהובה שלו ומעיף לנו אבק לעיניים. אני רואה מטושטש.
החופש מתחיל. אני מבולבלת. לא צריך לקום מהמיטה, אין לאן למהר, השעה 10. מה היא עושה פה? איזה כיף שהיא פה.
מתרגלות יחד את השגרה החדשה, לומדות אחת את השניה, אוכלות ארוחת בוקר ביחד, רואות טלוויזיה ביחד, קצת יותר ממה שתכננתי, מה בעצם תכננתי? אני כבר לא זוכרת. הזמן פתאום מתארך, כל יום נמשך כמו נצח, לפעמים זה הדבר שאני הכי אוהבת ולפעמים אני רק רוצה שכבר יגיע הלילה. אני מלמדת אותה מה זה סלפי ואנחנו שולחות לכל המשפחה להשוויץ, היא מלמדת אותי מה זה שנ"צ על הספה כי ככה היא הכי אוהבת.
מקווה שהחופש הזה יגמר כבר אבל שלא יגמר אף פעם.
איור: מעין דנן
