ושל אמא שלו - טלי
לפני יומיים תינוק אחד מתוק חגג יום הולדת שנה. אמא שלו , טלי, ביקשה לחלוק איתנו את סיפור הלידה שלו. בחרנו לפרסם אותו כי התחברנו לכנות שלה. לא כל הנשים פורחות בהריון ובלידה ומותר גם לחלוק את הצדדים הפחות פשוטים של הנושא הזה.
אנחנו מכירות את נועם ואת טלי ויכולות לספר לכן שטלי היא אמא מדהימה לילד מקסים.
זה סיפור הלידה שלה:
ילדתי לפני שנה. קשה לי להגיד שילדתי. נועם נולד, אבל אני לא מרגישה שילדתי. מבחינתי רגע אחד הייתי אישה בהריון עם תינוק בבטן ורגע אחרי הייתי אישה אחרי הריון עם תינוק.
כל התהליך לקראת הגעתו של נועם היה עבורי תהליך מייגע. זה התחיל בשבוע 38 כשהופיעו צירים ראשונים ותכופים. עקבתי אחרי הזמנים וכשהצירים הופיעו כל 3-4 דקות ארזנו את עצמנו באוטו ונסענו למיון. התקבלנו ונשלחתי לבדיקות - אין פתיחה. אפילו לא קרוב. נשלחנו הביתה מאוכזבים.
בימים שאח"כ היו לי עוד צירים, באים והולכים, שקטים, אבל לא משהו שמצריך הגעה למיון. לבסוף בשבוע 39 הצירים שוב התגברו והתכיפות עלתה, וכשהם הגיעו לתדירות של 3-4 דקות יצאנו למיון.
שוב התקבלנו ושוב בדיקות ושוב אותה תשובה- אין פתיחה. נשלחנו הביתה.
הייתי מיואשת. בעיקר משום שחששתי שגם בפעם הבאה שארגיש צירים תכופים, נגיע למיון ונשלח הביתה. וזה בדיוק מה שקרה.
בשבוע 40, בדיוק בתאריך המשוער, הופיעו להם שוב צירים תכופים. הגענו למיון. הפעם כשנכנסנו האחות בקבלה הודיעה לי שהיום אני אלד, שהיום יש לי פרצוף של יולדת. ניגשנו לעניינים, מנוסים כבר ואין פתיחה, אולי חצי ס"מ. אני משתגעת. מסתכלת על שי ורוצה לבכות.
במיון שולחים אותנו הביתה עם זימון לביקורת בעוד שלושה ימים. למזלי עוד בימים הראשונים להריון חמותי התעקשה שאטופל אצל הרופא נשים "המשפחתי" באופן פרטי. כדי שהיא תהיה מרוצה הלכתי. במקרה אותו רופא הוא גם מנהל מחלקה בכיר בבית החולים. בסוף הביקור במיון ניגשנו אליו למחלקה, לבקשתו, והוא שלח אותנו לעוד כמה בדיקות, ביניהן הערכת משקל. בבדיקה הזו ניתן לראות היכן ממוקם התינוק. כשחזרנו אליו עם התוצאות התבשרנו שהתינוק שלנו אינו קרוב כלל לתחתית הרחם ולתעלת הלידה. בהסבר פשוט הרופא אמר לנו שהוא לא רואה סיכוי שזה יתפתח ללידה פעילה, ושהוא לא רואה אופציה נוספת חוץ מניתוח קיסרי.
הראש שלי התחיל לרוץ לאלף כיוונים, מנסה לעכל את גודל הבשורה. לא מבינה איך לא נשלחנו לבדיקה כל כך חשובה מהמיון, ומנסה להבין בראש שהתכניות שלי השתנו. תשעה חודשים שאני "מתכננת" את הלידה. רציתי לידה טבעית ללא אפידורל, בחרתי לי דולה נפלאה שהדריכה אותנו מבעוד מועד ועכשיו היתה בכוננות קריאה. כל זה לא יהיה.
חזרנו למיון עם המכתב מהרופא, אך במיון הם לא היו מרוצים. עוד מוקדם לקבוע קיסרי, אולי זה עוד ישתנה. למרות בקשות ושיחות בין רופא המיון לרופא הבכיר שלנו נשלחנו בכל זאת הביתה עם הזימון לעוד שלושה ימים.
שלושת הימים הבאים היו קשים ביותר, ואין לי מושג איך אבל הם עברו וחזרנו שוב למיון. שוב קבלה, שוב בדיקות, שוב מוניטור ושוב בדיקת פתיחה. הפעם לא היינו מופתעים בכלל, כבר ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, וכשהאחות בישרה לנו שאין פתיחה, חייכנו במבוכה. אחרי שיחה אצל רופא המיון עלינו שוב לרופא שלנו והפעם כבר לא הייתה דחייה. נקבע לנו ניתוח קיסרי. האחות עוד ניסתה לשכנע שאולי נעשה זירוז. לי זה היה ברור שאני לא מוכנה לשום התערבות כימית. סרבנו, חזרנו הביתה, וחיכינו לתאריך המיועד.
ביום הניתוח הגענו במצב רוח קצת יותר מרומם. השלמתי עם העובדה שזו לא תהיה לידה טבעית למרות שלא היה לי שמץ של מושג לקראת מה אני הולכת. הובילו אותנו לחדר במחלקת יולדות, חדר מלא בכורסאות טלוויזיה גדולות, חיברו אותי לאינפוזיה (הייתי בצום), והורו לנו לחכות. אז חיכינו. וחיכינו. וחיכינו. אחרי מספר שעות הגיעו עם אלונקה וגלגלו אותנו לכיוון חדרי הניתוח. גם שם חיכינו. לבסוף הודיעו לנו שאנחנו הבאים בתור להיכנס לניתוח. מרגע זה הפרידו אותי משי. עד שתהיי מוכנה להתחיל את הניתוח הם אמרו, רק אז הוא יורשה להיכנס. ניגש אלי גבר זר והודיע לי שהוא המרדים. ניגשה אלי אחות שנתנה לי כובע לכסות את הראש וטפסים לחתימה, וזה תוך כדי שהיא מנסה לשכנע אותי שניה לפני שמגלגלים אותי פנימה לניתוח, שאולי בכל זאת אעשה זירוז (?!?) לא זוכרת שבכלל עניתי לה.
ואז נפתחה הדלת וגלגלו אותי פנימה. חדר גדול מואר מאוד, וקר. אני ממש זוכרת כמה שהיה לי קר. בחדר היו עוד שני אחים, רופא, אחות, והמרדים. אף אחד לא דיבר איתי. העבירו אותי למיטת הניתוח, הושיבו אותי, אחד ניגש אלי מקדימה ואמר לי להסיר את הכותונת בעוד השני ניגש מאחור ומרח עלי משהו קר (חומר חיטוי לפני זריקת האפידורל בגב), ואף אחד לא מדבר או מסביר. ולי קר. מישהו אמר לי לנשום עמוק ואז הגיעה הדקירה. אח"כ השכיבו אותי ו"אזקו" לי את הידיים משני צידי המיטה לרוחב (כמו ישו הצלוב) ואף אחד לא אומר לי כלום. רעדתי כי היה לי קר וכי הייתי לבד וכי לא היתה לי טיפת שליטה על הסיטואציה. שאלתי איפה שי ומישהו ענה לי שתיכף הוא יכנס.
ואז נכנס הרופא שלי. הוא הבטיח שיהיה בניתוח ואכן כך היה. נקודת אור! כשכבר היה מוכן להתחיל הוא הזכיר להם שיכניסו את שי פנימה. כשראיתי את שי התחלתי לבכות. הושיבו אותו ליד הראש שלי. מעלי תקרה ומלפני מסך בד כדי שלא אראה את הניתוח. הרחתי ריח של עור נשרף, הבנתי שהתחילו לפתוח לי את הבטן. נועם שלי ישב בפנים כל כך גבוה שהרופאים היו צריכים ללחוץ לי על החזה כדי להוריד אותו למטה. בשניות האלה לא הצלחתי לנשום. ואז הם הרימו אותו. תינוק קטן מכוסה כולו לבן, שבלי להרגיש אותו בכלל, יצא מתוך הגוף שלי. שי היה כולו בהתרגשות ואני בכיתי. אבל בכיתי דמעות של עצב. הרגשתי מנותקת, לא מחוברת, וכשהאחות קרבה אותו אלי כדי שאתן לו נשיקה הייתי מרוחקת לגמרי. נישקתי אותו אבל לא מתוך רגש אמהי, אלא כי כך היה מצופה ממני. כמה שניות אח"כ גם שי וגם נועם כבר לא היו שם. נשארתי עם הרופאים שיסגרו לי את הבטן ויסכמו את הניתוח כהצלחה.
כשהכל נגמר גלגלו אותי לחדר התאוששות, כשאני מרחפת בין מצב עירות למצב שינה. לא הרגשתי כלום מהאגן ומטה. מדי פעם ניגשה אלי אחות לבדוק מה מצבי. כל פעם ביקשתי ממנה שיקראו לשי או לאמא שלי אבל היא לא הסכימה. רק אחרי שעה בערך נתנו לשי להיכנס, גם זה כנראה רק בזכות הרופא הבכיר שלנו, אבל זה היה לשתי דקות בלבד. שי נכנס כולו מתרגש, נישק אותי, סיפר לי שכל המשפחה בחוץ מתרגשת ומחכה לי ושכולם כבר ראו את נועם. ואז הוא הלך. ואני נשארתי עם המחשבות שלי, מתוסכלת, עצובה, לא מחוברת.
לקח לי כמה ימים טובים להבין שזה באמת הילד שלי, להתקרב אליו באמת, להתחבר אליו.
היום נועם שלי בן שנה והוא הדבר הכי מדהים ששי ואני יכולנו ליצור. ולמרות כל זה צובט לי בלב שאת הרגעים הראשונים שלו בעולם לא חווינו יחד.
