אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הגדולה שלי הייתה אז קטנטונת, בקושי בת שבועיים. ההלם של לידת ילד ראשון יחד עם העובדה שהיא נולדה בשיא החורף סגרו את שתינו בבית. הייתי מנותקת מהעולם, בודדה, מפוחדת, עצובה.
זכרתי איך אימא שלי שמחה אחרי שהיא נולדה. איך היא שמחה בעצם מהרגע הראשון שנודע לה שהיא הולכת להיות סבתא. ידעתי שהיא אימא נהדרת. אישה חמה, רגישה ונדיבה וציפיתי כל כך לראות אותה בתור סבתא. לא היה לי ספק שהיא נולדה לזה.
אז באופן טבעי באותם ימים מטורפים של תחילת ההורות, רציתי אותה לידי. הייתי נואשת לעזרה ולחברה. במשך שבוע הייתי גיבורה. בן הזוג היה איתי בבית ובקושי נתתי שיבואו לבקר. לא הייתי צריכה אף אחד. היינו שלושתנו בבועה הקטנה והחדשה שיצרנו. אבל בשבוע השני, כשבעלי חזר לעבודה, פה כבר לא התביישתי. "אימא, בואי" אמרתי לה בטלפון.
והיא באה. מחייכת, מתרגשת. אולי קצת יותר מתרגשת ממה שציפיתי. אני זוכרת בבירור את הביקור ההוא. כמה ציפיתי להרגיש הקלה, כמה חיכיתי שתבוא ותיקח פיקוד. תגיד לי "בואי, שבי. אני אקח אותה" ואני אוכל לקרוס בשקט לתוך הספה בזמן שהיא מרגיעה אותה במיומנות. אוי, כמה שטעיתי. אימא שלי הייתה יותר בלחץ ממני.
לקחה את התינוקת, החזירה לי אותה, לקחה לניסיון נוסף, החזירה לי שוב וחוזר חלילה. כשהתינוקת לא הפסיקה לבכות אצלה בידיים, התייאשתי ולקחתי אותה אליי. התינוקת לא נרגעה. התחלתי ללכת הלוך וחזור בבית, מנענעת את הקטנה על
הכתף. ואימא שלי הולכת אחריי כמו כלבלב אבוד. "אולי צריך לקחת אותה לרופא? אולי כואב לה משהו?"
אני מרגישה גוש של כעס חונק לי את הגרון. "מה רופא? זאת תינוקת, הם בוכים!" עכשיו גם אני רוצה לבכות. איפה הסבתא שהיית אמורה להיות? אני זוכרת שהרגשתי נבגדת ממש. לא מספיק שהרגשתי בודדה וחסרת אונים. עכשיו היה פה עוד בן
אדם שלא רק שלא עזר, אלא הידהד לי בחזרה את חוסר הביטחון והספקות שלי. הטראומה של הביקור ההוא גרמה לזה שבמשך זמן רב מאוד הזמנתי אותה אלינו על תקן אורחת. לא סמכתי עליה שתעזור.
כשנולד השני לא הייתה לי ברירה. עכשיו לא רק שהיה תלוי עליי גור אדם חסר אונים עשרים וארבע שעות ביממה, הייתה גם ילדה קטנה שנזקקה מאוד לתשומת לב. פחדתי להיעזר באימא שלי. זכרתי טוב מדי את התחושה שלה הולכת אחרי ויורה לעברי שאלות אבל לא היה לי את הלוקסוס של לא להיעזר הפעם. הזמנתי אותה אליי בחשש.
בהתחלה לא רציתי למסור לה את התינוק. אמרתי לעצמי שהנוכחות שלה לידי מספיקה ושהיא תעזור לי עם הגדולה. אבל אחרי שעתיים רצופות בהן הקטן סירב לרדת לי מהידיים, לא הייתה לי ברירה ונתתי לה להחזיק אותו בחוסר שביעות רצון בולט.
מה אני אגיד לכן, הקטנצ'יק נרגע עליה תוך עשר שניות בדיוק. ולא רק שהוא נרגע, הוא גם נרדם עליה ונשאר ככה במשך כמעט שלוש שעות. הייתי בהלם וראיתי שגם היא.
ובאותו רגע נפל לי אסימון. כשנולדה הבכורה, גם אימא שלי הייתה אז חדשה, כמוני. גם היא הייתה צריכה זמן כדי להסתגל, ללמוד את היצור החדש הזה שהגיע לעולם, להיזכר איך מחזיקים, איך מנחמים, איך מלטפים.
גם הסבתאות, כמו האימהות, צריכה את הזמן שלה. גם סבתות צריכות סבלנות וחמלה והזדמנות לרכוש ביטחון. ולפעמים אנחנו, הבנות, מעמיסות עליהן כל כך הרבה ציפיות ודרישות ופנטזיות שלפעמים גם הן קופאות ולא יודעות מה לעשות. והולכות אחרינו כמו כלבלב מבוהל שיש לו יותר שאלות מתשובות. אני הבנתי ברגע הזה שאימהות שנייה היא זמן לשחרר. לתת הזדמנות, לדעת להיעזר אבל ממקום נקי ונטול חשבונות. ובעיקר להבין שהאימהות שלנו נמצאות כאן בשבילנו, מכל הלב.
אולי לפעמים העזרה שלהן היא לא מה שפיללנו או פנטזנו (כמו שההורות שלנו היא לא בהכרח מה שפיללנו או פנטזנו). אבל הן כאן והן רוצות. וזה לא מובן מאליו בכלל. תנו להן לעשות מה שהן יכולות, גם אם זה לא מושלם.
אולי עם הזמן הן יפתיעו אתכן.
אגב, גם אחרי חודשיים הקטן עדיין אוהב להירדם על אימא שלי יותר מעל כל אחד אחר, כולל אותי.
