נכשלתי במשימת הזר לשבועות.
כישלון חרוץ.
המחשבה שהחזיקה אותי בשפיות יחסית בשעת חצות כשהבנתי שזר יפה ומושלם לא יהיה פה, הייתה, שלפחות הבת שלי תלמד שני שיעורים ממש חשובים: שיעור בכישלון ושיעור בכך שגם אמא החכמה, היצירתית והמוצלחת (עבורה) יכולה להיכשל.
אבל הדמעות חנקו את הגרון וחוסר שעות השינה וההורמונים (כי בכל זאת - ילדתי לפני שלושה שבועות) עשו את שלהם והתמלאתי עצב גדול.
איך יכולתי להבטיח ולא לקיים?
הרי בהתרגשות רבה בחרנו פרחים ומדדתי לה את הראש בסרט ותכננו איזה זר מהמם יהיה לה מחר בבוקר.
וכך היא הלכה לישון ואני בין הנקה להנקה התחלתי לשזור.
רק מה,
מרכיב מרכזי היה חסר כדי שהזר יצא מושלם: סרט דביק ירוק לשזירה, הייתי בטוחה שיש לי כזה בבית וכשהפכתי את כל המגירות בחיפושים הבנתי שזר מושלם, לא יהיה כאן.
ואז, בטוחה ביכולות האלתור שלי ניסיתי כמיטב יכולתי.
ואז גיליתי שגם לא קניתי מספיק פרחים.
ונכשלתי.
יצרתי טנא מקושט בפרחים,
וקשת לשיער עם פרחים,
אבל זר לא.
״אמא, את לא מקיימת!״
היא קראה אליי בכעס בבוקר כשניסיתי לספר בקלילות שמחה את מאורעות הלילה ולמכור לה את הקשת היפה במקום הזר שתיכננו.
"אבל אני רציתי זר! לא קשת!"ֿ
הדמעות כבר הציפו אותה ואני חנקתי את שלי בשקט.
"אמא נכשלה" הסברתי לה. "אמא ניסתה וניסתה בכל הכוחות שיש לה ובהשתדלות רבה לקיים את ההבטחה. אבל לא הצלחתי, אני מצטערת. במקום זר, הכנתי קשת, מהממת."
הבכי התגבר וכך גם האכזבה. לאט לאט, כשהבינה שהיא עתידה לאחר לגן ולפספס את החגיגה, הדמעות פסקו והיא שאלה בשקט אם אני יכולה לשזור לה פרחים גם בסנדלים.
בעודי עושה זאת, סיפרתי לה שמחר מתקיימת חתונה מלכותית, אמיתית, של נסיך ונסיכה בארץ אנגליה.
ושם, האורחות בבית המלוכה אוהבות לחבוש כובעים מיוחדים וגם אוהבות להתקשט בקשתות עם פרחים.
היא הקשיבה בעניין וכבר ניגבה את הדמעות וביקשה שאשזור לה גם צמיד.
עשיתי זאת וקשרתי בסרט פפיון לבן והדמעות שלה, התחלפו בחיוך גדול למצלמה.
הדמעות החנוקות שלי, תוייקו כמו הרבה אחרות - בתוך הלב.
