מדריך הישרדות שנה ראשונה

30.11.17 יום ה'
מאת:

האמת שאני קצת בהלם. באמת עברה שנה? כל כך מהר? ומצד שני שנה שהרגישה כמו עשור. בדרך כלל כשאני לא מצליחה להסביר לעצמי איך אני מרגישה, אני מתיישבת לכתוב.
איך מתמללים שנה ראשונה של אמהות? איך מתמללים פסגות של אושר,תהומות של יאוש, כוח אינסופי לדחוף הרים יחד עם עייפות בלתי נגמרת.
פתאום כל שירי האהבה שאי פעם נכתבו נשמעים כאילו נכתבו עליי ועל התינוקת שלי. אז איך זה שלפעמים היא מתסכלת אותי עד דמעות, עד שאני מרגישה צביטה עזה בלב וגעגוע לחיים הקודמים?


נקרא לזה הישרדות, או איך שרדתי שנה ראשונה של אמהות:

1. בשבוע הראשון אחרי הלידה מישהי סיפרה לי על הטרימסטר הרביעי, בחודשים הראשונים הם עדיין עוּברים! זה כל כך התחבר לי. כמובן שהיא עדיין עובר. לפני שנייה היא הייתה בבטן שלי עטופה ומוגנת מקשיבה לנשימות ולפעימות לב שלי. ברור שהיא עדיין תרצה לישון עליי, לנשום אותי קרוב קרוב, להרגיש חום גוף. העצה הזאת ממש עזרה לי לכבות את העצות הנהדרות מסביב של ״היא תתרגל״. שששש קולות רקע מציקים, היא עדיין עוּבר!

 

 

2. בגלל שבאתי כל כך קלולסית לאימהוּת, באמת, אני לא חושבת שיש אמא בעולם שהיה לה פחות ניסיון או ידע עם תינוקות ממני, לא ידעתי שהיא ׳אמורה׳ לישון כך וכך שעות, לא ציפיתי שהיא תמשיך לישון אם הניחו אותה בעריסה, ולא הופתעתי כשההרדמה לשנת לילה לקחה כמה שעות. ככל שהזמן עבר צברתי יותר ביטחון להבין אותה, להיות קשובה לסימני עייפות ולתת לה לסמן לי כשהיא כבר לא רוצה להירדם בצורה מסוימת. ביחד למדנו למצוא את הדרך שלנו. אבל לא נתתי לספרים להוביל את הדרך בה היא ישנה או נרדמת. דפני לא קראה את הספרים וגם אני לא הרגשתי צורך.

 

3. בגיל 4 חודשים הבנתי את התובנה החשובה הזאת: הדבר היחיד שקבוע הוא השינוי. כל תהליך שקורה לתינוק הוא תהליך ספירלי. 2 צעדים קדימה, צעד אחד אחורה. זה מתסכל מאוד מאוד. אבל הם עוברים כל כך הרבה בשנה הראשונה, השנה הקשה הזאת. מיליון שינויים וקפיצות התפתחות אי אפשר לצפות שזה לא יפריע בדברים החשובים כמו שינה, הנקה, אכילה... אם השבוע היא סירבה לאכול מוצקים זה לא בהכרח אומר ששבוע הבא היא לא תתעורר בבוקר ותטרוף את הדייסה ותבקש עוד. ואם היו לנו יומיים של שינה רצופה זה לא אומר שלא מחכה לנו מעבר לפינה לילה לבן. למדתי לקבל את זה באהבה, סבלנות בלי לתת לפאניקה להשתלט עליי. זה יהיה ככה לנצח?? לא! זה ישתפר ויהיה יותר קשה, ואז ישתפר שוב ושוב ושוב…

 

 

4. למדתי לבקש עזרה ולהציף איך אני מרגישה. אני, שתמיד לא נעים לי ורק אם זה לא קשה לך ואני אסתדר לבד... אני למדתי להגיד בפה מלא: אני צריכה עזרה!! קשה לי! אני עצובה/מותשת/מאושרת/מתוסכלת… אין סיכוי שכל אדם שקרוב אליי לא ידע את זה: אני חודש-חודשיים-חצי שנה אחרי לידה וזה ממש קשה! למה שאשמור את זה לעצמי? בגלל שזה מה שהיה מקובל פעם? ״טוב ככה זה״. לא! חשוב חשוב לדבר על הרגשות שלנו בעיקר בתקופה הזאת. חשוב לבקש עזרה ולא לחכות שיציעו לנו. אז מה אם זה טבעי וכולן עוברות את זה, זה לא מוריד מהקושי העצום של הדבר המופלא-הזוי-מבעית שאנחנו עוברות.

 

5. לא להילחם על הרדמות! לצערי למדתי את זה רק בגיל חצי שנה. עד אז הייתי נכנסת איתה למלחמות התשה מתסכלות בשנות יום ואני זוכרת את הפעם שגרמה לי להבין, זה לא טוב לה ולא טוב לי. ניסיתי במנשא, על הכדור,עיטוף, בעגלה, בהנקה עם עיטוף במנשא... ופתאום הכל התחבר לי. הרי אני יודעת שהיא יודעת לישון. ראיתי את זה קורה. היא יודעת לעצום עיניים בשלווה מלאכית ולצלול בגוף רפוי לעולם החלומות... אם היא לא נרדמת עכשיו כנראה שזה לא מתאים. אז מחליפות אווירה. חוזרות לשחק. הולכות לטייל. בדרך כלל רק כששתינו מרפות מהסטרס שמתלווה לעיתים לתהליך ההרדמה, רק אז היא נרדמת כמו שהיא יודעת כל כך טוב. ברגע שתגיעו למקום הזה שמרגיש כמו מלחמה-עצרו. שנו אווירה. תנשמו עמוק. אלא אם כן משהו פיזי מציק להם- הם ירדמו, מבטיחה. ההבנה הזאת שינתה לי את כל ההוויה של החצי השני של השנה.

 

הישרדות שנה ראשונה יסמין שדה

 

 

6. בחודש הראשון כולם יגידו לכן: תיהנו,זה עובר מהר... אני זוכרת שחשבתי: שיעבור כבר! ופתאום בגיל 8 חודשים הבנתי שזה באמת עובר. ואז התחלתי לעצור את הזמן ברגעים הקטנים האלה, שהיא ישנה מכורבלת לידי, או מחובקת איתי, ואני אומרת לעצמי: תזכרי את הרגע הזה. תזכרי אותו! תנשמי אותו עמוק. לא תספיקו למצמץ ותתגעגעו לרגע הזה של רכות אינסופית וסימביוזה נדירה. לפעמים אני אפילו מצלמת אותנו סלפי, ככה ישנות בחושך. לעצור את הזמן בתמונה ותמיד לחזור לרגעים האלה בזיכרון גם כשהיא תגדל ותהיה עצמאית. והנה היא בת שנה. עושה ״לא״ עם הראש. משתוללת עם הבני דודים שלה בחדר בלי הנוכחות שלי. ורק התחלנו.

 

7. הדבר הכי חשוב בזכותו שרדתי: קבוצות פייסבוק! אפשר להגיד מיליון דברים רעים על הרשת החברתית. אבל אני אגיד דבר אחד מדהים: כל כך שמחה שאנחנו חיות בזמנים שאפשר לשתף,לכאוב ולהזדהות ביחד. דווקא בזמנים כאלה שאין באמת שבט נשים סביבנו מצאתי את הקהילה התומכת שלי כאן. שום רגש הוא לא טאבו וכולן מתקבלות. פגשתי אמהות מדהימות, דומות לי יותר או פחות וכולנו עוברות יחד את הצעדים הראשונים של ההריון והאמהות. ומותר להשתפך ברגש על כמה שהתינוק מדהים ומותר לבכות ולהישבר כי זה לא רק 100% אהבה ונישוקים התינוקות שלנו. הכל נורמלי והכל מתקבל,וזה לא מובן מאליו שקיבלתי את האישור הזה.

 

 

הישרדות שנה ראשונה יסמין שדה

 

והנה מגיעה השעה ואפשר להגיד: היום לפני שנה.... דבר אחד בטוח: אני עדיין בהלם שאני אמא! תודה אהובה שלי, החצי השני שלי, על שנה בלתי נשכחת.

 

ואם אנחנו כבר כאן, הצעת חוק: היום הולדת הראשון יוקדש לאמא! גם ככה בייבי לא מבינה 100% אז למה לא לחגוג אמאלדת למי שהוציאה לפני שנה בן אדם מהגוף?

 

 

ברוכות הבאות, נעים מאד להכיר

שמי טל מאור זינגרמן, המייסדת והעורכת של ׳אמהות בסטייל׳.

על קצה המזלג - אני מעצבת, יזמית, אשת קהילות ותוכן, נשואה לשי ואמא גאה לשתי בנות שהן פשוט החיים שלי. כאן במגזין ובקהילות שלנו אני כותבת, מעצבת, ממליצה, קונה, מדברת, מלקטת וגם מארגנת לנו דילים שווים, איכותיים ומאוד משתלמים.

אני מאמינה שתוכן טוב, יפה ואיכותי יכול לשדרג מהותית את חווית האימהות ובעיקר לגרום לכל אחת מאיתנו לא להרגיש לבד. ואם הגעת עד לכאן,
כנראה שאת מסכימה איתי ואת הכי מוזמנת להצטרף אלינו!


מחכה לך בקבוצה הסודית שלנו, בקבוצת עיצוב חדרי הילדים שלנו וגם בסטורי.

כדי לעקוב אחרי כל הדילים שאני מעלה הכי כדאי לעקוב אחרי הטלגרם שלנו.

טל מאור זינגרמן
@imahotbstyle
הצטרפו אלינו באינסטגרם - הכי כיף איתנו!
אמהות בסטייל - המגזין