נסיעה באוטובוס, הנקה ברחוב: איך התמודדתי עם האתגרים הקטנים-גדולים של האמהות?

20.11.19 יום ד'
מאת:

לפני תשעה חודשים וחצי נולדתי כאמא של מיקה. בדיוק כמוה, שמהרגע שהגיחה לאוויר העולם ידעה לינוק או לעצום עיניים ולישון, כך גם לי היו דברים שבאו בטבעיות כמו לאחוז בה, להרגיע אותה ובעיקר להרגיש אותה ואת הצרכים שלה. 

עם זאת, לצד כל הדברים שזרמו, גיליתי שאני נתקלת יומיום במשימות חדשות ומורכבות הקשורות לחוויות שלנו ביחד, כאמא ובת. רציני, מפחיד או טפשי ככל שיהיה – כל דבר באמהות הטרייה בפעם הראשונה נראה כמו הדבר הכי הכי מסובך להתמודד איתו, אבל במבט לאחור? "ממרום" נסיוני? יש דברים שהיום כבר לגמרי אפשר לצחוק עליהם...

אז מה העסיק אותי כל כך הרבה בשבועות ובחודשים הראשונים של האמהות? ואיך ניצחתי את הפחד פעם אחרי פעם? הנה קצת מהרגעים הכי מאתגרים שהיו לי:

 

התמודדות אחרי לידה

 

הנקה בפומבי

אם לא מספיק שהנקה בהתחלה היא משימה לא פשוטה בפני עצמה לכל אמא באשר היא, ההנקה מחוץ לבית בפעמים הראשונות לוקחת את כל הסיפור ללבל אחר של מחשבות ודאגות: מה אם יראו משהו? מה אם התינוקת לא תתחבר טוב ותצרח וכולם יסתכלו? מה אם מישהו יעיר לי משהו? 

מיקה נולדה בחורף, ואני זוכרת שההנקה הראשונה בחוץ (הכוונה לא לבית אחר, אלא ממש בחוץ) הייתה בפארק, וזה לא היה מתוכנן מראש. היא הייתה ממש קטנטנה וכל סשן כזה יכול היה לקחת הרבה זמן. 

 

שמתי עלי את סינר ההנקה שרכשתי במיוחד והתחלתי במלאכה. למרות הקור - מזיעה מהמתח, גם מיקה מזיעה, מתפתלת, מרגישה שלא נוח לי. אני מסדרת את הסינר, מצלמת את עצמי מכל כיוון עם הטלפון כדי לראות שלא בורח לי אף ציץ ולבסוף איכשהו קורה הקסם והיא יונקת בהנאה. 

הפעם הראשונה הייתה מפחידה, אבל מאז למדתי להירגע בכל פעם יותר ויותר, לשחרר את הפחד שיראו משהו או שהיא תזוז ותבכה. את סינר ההנקה שחררתי כעבור פעם-פעמיים כי הבנתי שהוא מציק ומחמם ועברתי לטטרה גדולה אותה חיברתי מתחת לכתפייה של החזיה. וחזיית הנקה? הכי לא! לא עברו שבועיים והבנתי שזה הכי לא נוח לתפעול וממש לא בשבילי. עברתי לגופיות ספורט, פשוט מרימה כל פעם צד אחד, בלי תיקתקים ועניינים. 

 

ימי הקיץ הלוהטים השאירו גם את הטטרה עמוק בתיק ההחתלה ומאז אני פשוט שולפת, הראש של מיקה מסתיר את הציצי והחיבור בינינו כל כך מדויק והיא לא מצייצת. וגם אם כן? היא תינוקת! למי אכפת?

 

 

נסיעה באוטובוס

אני תל אביבית מלידה, מה שאומר שאני רגילה להגיע לכל מקום באוטובוס או ברגל, ואוטו זה רק למקרים מיוחדים והוא בכלל נמצא אצל אבא של מיקה שעובד מחוץ לעיר. לפני שהיא נולדה התעניינתי בהתניידות במוניות כי חשבתי שזה יהיה אמצעי התחבורה העיקרי שלי, אבל גיליתי שבאוטובוסים זה הרבה יותר קל. 

 

בהתחלה פחדתי מאוד מהאוטובוס. הנהגים טסים בכביש, לא עוצרים בדיוק על שפת המדרכה, העגלה מיטלטלת ואני חרדה. ההרגל שסיגלתי לעצמי הוא להשאיר את מיקה במנשא ולעלות תמיד מאחור. לרוב מישהו היה עוזר לי להעלות את העגלה, אבל הייתי מסתדרת גם לבד כי הייתי רגועה כשהיא עלי במנשא. כמעט תמיד היא הייתה נרדמת עלי או פשוט מתפנקת ונהנית מהקרבה לאמא. חוויתי מינימום תקריות בנסיעות, ועד היום, כשהיא כבר גדולה ולא שברירית וקטנטנה אני עדיין מעדיפה לשאת אותה במנשא באוטובוס, לכל מקרה שלא יהיה.

 

טיפול בניו בורן

 

דייט בבית קפה, רק אני והיא

לשבת רק שתינו בבית קפה יכול אולי להישמע רומנטי, אבל האידיליה הזאת יכולה להתנפץ ברגע אחד, כשהיא תתחיל לבכות באופן לא כל כך צפוי. וזה קרה לי. הכל היה בסדר עד שפתאום היא נזכרה שהיא עייפה/רוצה חיבוק/רעבה/לא יודעת והחלה לבכות. כשלא הצלחתי לתפעל את האירוע במהירות הבכי הפך להיסטרי ואני הפכתי לאמא הזאת שכולם מסתכלים עליה, בין אם בהבנה, בחמלה או בכעס. 

 

מאז אותה תקרית שנחרטה אצלי בזיכרון, השתדלתי להרדים אותה רגע לפני שאני רוצה לשבת כדי להבטיח שיהיה לי שקט. גם להניק במקום עצמו הקנה לי כמה רגעים של שקט ובדרך כלל היא הייתה נרדמת אחרי. העדפתי להתיישב בחוץ כדי שיהיה לשתינו אוויר ועניין, כך שאם היא בכל זאת הייתה ערה היה לה מעניין להסתכל על העוברים והשבים, העצים והרחוב. 

 

ומה עשיתי כשהייתי חייבת פיפי? ניסיתי לאתר אנשים שנראים לי מספיק אחראיים בשולחן קרוב שישגיחו רק לרגע. זכורות לי מאוד חבורת תיכוניסטיות שמאוד התרגשו מהבייביסיטר שנפל בחלקן. ואם לא מצאתי – פשוט התאפקתי עד הבית. הקרבה הוא שמה השני של האמהות, לא?

 

טיפול בתינוקות

 

החלפת חיתול בתנאי שדה

אפשר להבין מהדברים שכתבתי שאהבתי להסתובב עם מיקה בחוץ במהלך חופשת הלידה, וזה כרוך גם בהחלפת חיתול בתנאים-לא-תנאים לפעמים, ובימים ראשונים של אמהות מדובר במשימה לא פשוטה כלל! לא פעם מצאתי את עצמי מחליפה על ספסל, על הדשא בגינה, על כיסא בים ועוד ועוד. מלבד משטח החתלה חד פעמי שהוא מאסט, דאגתי תמיד למשהו שיעסיק אותה, כדי שהמשימה תסתיים במהירות ומינימום נפגעים לשני הצדדים. רעשנים, שירים שאני שרה לה, משהו מעניין שיש בחוץ והתעלמות ממבטים והערות של אנשים מסביב אם יש – הפכו את החוויה לנסבלת ואפילו משעשעת. 

 

 

יציאה מהבדידות שמאפיינת אמהות טריות

כשאבא של מיקה חזר לעבודה ונשארתי איתה לבד ברוב שעות היום, התחילה לחלחל ההבנה שזה שתינו וזהו. ההורים שלי, שגרים מרחק הליכה מאיתנו, היו מגיעים הרבה, אבל שעות הבוקר היו בדרך כלל די ריקות. נהניתי להסתובב איתה לבד, אבל מתישהו הרגשתי שחסרה לי חברה. רצה הגורל ומבין החברות שלי לא היו הרבה באותו סטטוס כמוני, אז התחלתי לחפש פעילויות לאמהות. הורדתי אפליקציות, נכנסתי לקבוצות של אמהות תל אביביות בפייסבוק, התחלתי ללכת למרכזים קהילתיים באזור שלי ונרשמתי למלא פעילויות של דיגיטף, המיזם המדהים של עיריית תל אביב להורים וילדים עד גיל 3. ככה פגשתי המון אמהות חדשות בדיוק כמוני, וחלקן הפכו לחברות לחיים. יש אינספור קבוצות לאמהות בפייסבוק, דרכן אפשר לקבל מידע על אירועים ופעילויות, כל אחת באזור שמתאים לה, וליצור קשרים חדשים.

 

פעילויות לאמהות

 

לחץ לקראת כל ביקור בטיפת חלב

הבדיקות השגרתיות בטיפת חלב הן מן מדד כזה לאמא שהיא עושה את הכל כמו שצריך: התינוק מתפתח, עולה יפה במשקל ומטפס באחוזונים. אבל מה קורה כשלא הכל הולך חלק? אצל מיקה זה התחיל טוב, אבל בסביבות גיל שלושה חודשים החלה ירידה באחוזון המשקל שהדאיגה את האחות. היא זימנה אותי לבדיקות שבועיות, המליצה לי להוסיף להנקה גם האכלה מבקבוק ואמרה שאני חייבת להעיר אותה במהלך הלילה לאכול. 

 

מה עושה אמא צעירה שרוצה לתת לתינוקת שלה הכל ומרגישה אשמה שאולי ההנקה לא מספקת אותה? קודם כל, מרגישה נורא. שהיא נכשלת בתפקיד הכי חשוב שמילאה עד היום. כשהרופא נכנס לתמונה ואולי עידן קצת יותר את משימות ההאכלה אבל דרש לעקוב באופן שבועי אחרי העלייה במשקל פלוס המלצה להוסיף בקבוק ביום, הרגשתי קצת יותר בטוחה בעצמי.

 

אז כן, אני חושבת שצריך להקשיב לאנשי מקצוע, בטח כשאת אמא טרייה שלא התנסתה קודם בעניינים האלה. אבל, וזה אבל גדול, כדאי מאוד להפעיל שיקול דעת ולקחת מכל אחד את מה שאני חושבת שמתאים לי ולתינוקת שלי. אני מכירה אותה הכי טוב. בחרתי להוסיף בקבוק להנקה, אבל ממש לא הערתי אותה בלילה לאכול. זכיתי בתינוקת מדהימה שמהלידה ישנה לילות שלמים, אני לא אקלקל את זה לשתינו. החלטתי שהיא תקבל קצת יותר אוכל במהלך היום, וברגע שהחלה לאכול ארוחות מוצקים והזמן עבר, מיקה החלה "לפצות" על התקופה הזאת וכיום היא תינוקת שמנמנה ביותר עם תשוקה מטורפת לאוכל. וכן, גם לחלב של אמא. 

 



ברוכות הבאות, נעים מאד להכיר

שמי טל מאור זינגרמן, המייסדת והעורכת של ׳אמהות בסטייל׳.

על קצה המזלג - אני מעצבת, יזמית, אשת קהילות ותוכן, נשואה לשי ואמא גאה לשתי בנות שהן פשוט החיים שלי. כאן במגזין ובקהילות שלנו אני כותבת, מעצבת, ממליצה, קונה, מדברת, מלקטת וגם מארגנת לנו דילים שווים, איכותיים ומאוד משתלמים.

אני מאמינה שתוכן טוב, יפה ואיכותי יכול לשדרג מהותית את חווית האימהות ובעיקר לגרום לכל אחת מאיתנו לא להרגיש לבד. ואם הגעת עד לכאן,
כנראה שאת מסכימה איתי ואת הכי מוזמנת להצטרף אלינו!


מחכה לך בקבוצה הסודית שלנו, בקבוצת עיצוב חדרי הילדים שלנו וגם בסטורי.

כדי לעקוב אחרי כל הדילים שאני מעלה הכי כדאי לעקוב אחרי הטלגרם שלנו.

טל מאור זינגרמן
@imahotbstyle
הצטרפו אלינו באינסטגרם - הכי כיף איתנו!
אמהות בסטייל - המגזין