הרגע הזה שבו אבא או סבתא או מישהו קרוב אחר לוקח את התינוק החדש לטיול קצרצר בעגלה בחוץ ואנחנו, אנחנו נשארנו לבד בבית אחרי הלידה בפעם הראשונה, לבד לבד. זאת אומרת, בלי אף תינוק ברקע. רק את והקירות.
אנחת רווחה.
זהו רגע שאי אפשר להסביר אותו במילים. רגע של צלילות, שקט טהור והלם מוחלט, כמו חייל שנפלט הישר משדה הקרב לתוך גן עדן קסום. מדובר ברגע יחיד ומיוחד במינו שבו המציאות שהכרנו משתנה לנגד עינינו כמו בסרט איטי ונזיל במיוחד. רגע שבו ההכרה בכך שאנחנו יכולות להכין לעצמנו כוס קפה ולשתות אותו בשתי הידיים הפנויות שלנו נראית כמו פנטזיה לא מציאותית שמתגשמת לפתע פתאום.
אנחנו בוחנות את כפות הידיים שלנו שוב ושוב ומתקשות להאמין שאכן מדובר באותן ידיים שזכורות לנו מאי שם, מהגלגול הקודם של עצמנו שבו לא הרמנו, חיתלנו, ליטפנו, טפחנו, ניענענו, הקפצנו, מרחנו, האכלנו, הרדמנו, קילחנו או ייבשנו אף אחד. הידיים האלו שכבר לא שייכות לנו, שהופקעו זה מזמן לטובת ייצור קטן ותובעני, פתאום הן ככה סתם, חופשיות, פנויות, מלאות באוויר.
מוסיפות את הסוכר, מערבבות את החלב, נושאות את כוס הקפה הקסומה ביותר שאחזנו בה אי פעם, מהססות לרגע, מניחות אותה על השולחן ממש על ידינו בחוסר אמונה, הרי לא יכול להיות שהקפה יונח כל כך קרוב אלינו וילגם בעודו חם, הרי הוא עלול להישפך על… רגע… אנחנו לבד, זה בסדר, הוא יכול להיות ממש כאן ואנחנו יכולות לשתות אותו כבר עכשיו. חם. עכשיו? חם? הלם שאין לתאר.
הלם קרב.
ואז מגיע הרגע בו אנחנו יושבות על הספה. יושבות, פשוט ככה, בלי הידיעה שבעוד 6 שניות בדיוק נאלץ לקום לקולו של בכי כזה או אחר. אנחנו יושבות ובוהות, בוהות בסלון שסביבנו ולומדות להכיר אותו מחדש, לומדות להוקיר אותו מחדש. העיניים זזות באיטיות הנה והנה, לומדות את המצב החדש והבלתי נתפס של שלווה משתקת ולפתע העיניים מונחות על שלט הטלוויזיה.
חולפות להן בערך עוד 2 דקות מהרגע בו חולפת במוחנו המחשבה של לקחת אותו ליד ועד לרגע שבו זה קורה, פשוט כי זה נראה כל כך בלתי אפשרי. ואז זה קורה. אנחנו מזפזפות. אנחנו? מזפזפות? כן. לא להאמין. מה ראינו שם, אז באותו מפגש מחודש עם עצמנו? אנחנו לא באמת זוכרות. אבל מדובר ברגעים שישארו צרובים בנו לעד, כמו לידה, לידה אחרת, לידה של עצמנו מחדש, של ההכרה מחדש בקיום האוטונומי של עצמנו.
הדלת נפתחת. איך היה את שואלת - "היה מעולה, הוא ישן כל הזמן" או "נראה לי שהוא רעב" או "ביי, אני אחזור מאוחר" - את לא באמת זוכרת מה התשובה שקיבלת אבל את הרגעים ההם של השקט את זוכרת היטב ובכל פעם מעתה והלאה שבה תיסגר הדלת ואת תהיי לבד שוב, אבק זכרונות הפעם הראשונה מהלבד ההוא ירחף מעליך, יחד עם פרורי רגשות אשמה והמון המון געגועים.
