לא מזמן עלתה כתבה במגזין על שיטת רמזי, שיטה לגילוי מין העובר כבר בשבוע השישי. הצצתי וחייכתי לעצמי. רעיון נחמד, אבל לא בשבילי.
עוד הרבה לפני ההריונות שלי, כשרק פנטזתי על הרגע בו אהיה בהריון, היה לי ברור שלא ארצה לדעת מה יש לי בבטן עד לרגע האמת, עד לרגע שבו הוא או היא יגיחו אל העולם ונכיר זה את זה.
צילום: שי דברת
אולי זה בגלל שנולדתי בשלהי שנות ה-70 כשעוד לא היתה קיימת בכלל האפשרות לדעת לפני, אולי, בכל מקרה, לא רציתי לדעת. למזלי גם בעלי היה באותה גישה כמוני, וביחד דבקנו במטרה. הקפדנו לציין לפני כל בדיקה וכל ביקור רופא שאנחנו איננו מעוניינים לדעת את מין היילוד ולמזלנו אף אחד לא פלט בטעות את התשובה.
כמעט כל הסובבים אותנו, משפחה, חברים, רופאים, וכל הצוות הרפואי שבאנו איתו במגע, לא הבינו למה אנחנו מחכים לדעת וניסו לשכנע אותנו שאולי בכל זאת נגלה לפני. אבל ההמתנה הזו עבורנו היתה קלה למדי ולמרות שהיינו מאוד סקרנים, לא היה אף לא רגע אחד שבו חשבנו אולי בכל זאת לגלות קודם. השתעשענו בניחושים של מה יש לנו, וכמובן שכל מיני מסקנות חסרות ביסוס נזרקו לאוויר. "זאת בת כי הבטן רחבה", "זה בן כי הבטן בולטת במיוחד קדימה" "זה בן כי יש לך צרבות" "זאת בת כי יש לך צרבות"
לי היתה תחושה חזקה כבר מתחילת ההריון שיש לי בת, וככה את רוב ההריון העברתי בהרגשה שזו בת, מדברת אל הבטן כאילו הייתה שם בת ואפילו הצהרתי בפני כולם שזו כנראה בת. בחדר הלידה (ניתוח קיסרי) כשהוציאו את התינוק ובעלי קרא בהתלהבות "יו, ממי, זה בן, יש לו בולבול" הייתי קצת בהלם, אפילו מלמלתי משהו כמו "מה? לא, יש לנו בת" אבל רגע אחרי זה כבר לא היה משנה, כשראיתי אותו והרגשתי אותו עליי.
צילום: שי דברת
אי ידיעת מין העובר לא היוותה בעיה עבורנו בהכנת החדר והבגדים לקראת בואו של התינוק. ממילא ידענו שאנחנו רוצים חדר שאינו מגדרי מבחינת הצבעים (צבענו את החדר בצהוב בהיר), וכך גם בבגדים. וממילא בגדי הניו-בורן הראשונים הם לרוב בצבע לבן.
שנתיים אחרי ההריון הראשון הייתי שוב בהריון, ושנינו ידענו שגם הפעם אין לנו כל רצון לגלות לפני הלידה מה יש לנו. תרגלנו את אותה הפרוצדורה מול הצוות הרפואי כדי לוודא שגם הפעם אף אחד לא יפלוט את התשובה... עד שהגענו לסקירת המערכות המוקדמת.
מסיבות שכנראה אני לעולם לא אבין, הרופא שבדק אותי טען שהוא חייב להגיד לנו מה יש לנו אם אנחנו מתכוונים לעשות בדיקת מי שפיר.
זה הרגיש לנו מוזר, ולא כל כך הגיוני, אבל הוא רופא בכיר, והוא כנראה יודע מה הוא אומר ואם אין ברירה אז אין ברירה... ושם, על המיטה מול טלוויזיית אולטראסאונד, הוא בישר לנו שיש לנו בת. זו הייתה שמחה מהולה באכזבה, ולא אכזבה כי זו בת, אלא אכזבה כי שנינו הרגשנו שהרגע נגזל מאיתנו משהו.
אחרי הבדיקה התקשרנו לרופא המטפל שלי לברר איתו אם אכן לא היתה ברירה והוא היה חייב לגלות לנו, ונדהמנו לשמוע שלא הייתה לרופא ההוא כל סיבה לגלות לנו. הרגשנו כל כך מרומים עד שהחלטנו להמשיך ולהתנהל כאילו לא גילו לנו, ולא לספר לאף אחד (חוץ מהמשפחה הקרובה) מה יש לנו (וכן, אני כרגע בעצם יוצאת מהארון ומודה שידענו מה יש לנו בהריון השני).
צילום: טלי דברת
אחרי שחוויתי בעצם הריון בחוסר ידיעה והריון בידיעה אני יכולה להגיד בלב שלם שלו הדבר היה תלוי רק בי, לא הייתי רוצה לדעת בשום שלב במהלך ההריון מה יש לי. אבל עזבו אתכם מהכל, מה שהכי חשוב זה שהיום יש לי שני ילדים יפים, בריאים, חכמים, שממלאים לי את הלב וצובעים לי את החיים בכל צבעי הקשת.
