תעזרו לי לחשוב בעצמי במקום תעזרו לי לעשות בעצמי
אני זוכרת את החרדה שאחזה בי כשגיליתי את המוח הסופג המונטסורי.
זה היה כשהבת הגדולה שלי הייתה בת חמש והרגשתי ששעון החול שלי כאמא הולך ואוזל.
עשיתי כל כך הרבה טעויות מתוך חוסר מודעות, חוסר ידע.
ואמאל׳ה איזה מן דברים המוח הסופג של הבת שלי ספג?
ואיך אפשר לתקן? ומה קורה הלאה? אחרי גיל שש? איך ממשיכים משם?
ד״ר מריה מונטסורי, שהייתה רופאת ילדים וגם חוקרת מוח, גילתה במהלך תצפיות מדעיות שערכה שמוח של ילדים מגיל לידה ועד גיל שש עובד בצורה של ספוג. המוח פשוט קולט את כל מה שיש סביבו ללא כל פילטר.
ילדים צופים בסביבתם וללא כל מאמץ מיוחד או כוונה לומדים את כל מה שדרוש להם כדי לבנות את עצמם.
הדוגמה הכי טובה להמחשה היא תהליך רכישת השפה. אנחנו הרי לא מלמדות אף פעוט או פעוטה לדבר זו מיומנות שנרכשת לבד - רק מעצם החשיפה לדיבור. תינוק שנמצא בסביבה שמדברים בה עברית - ידבר בעברית. תינוקת שתמצא בסביבה שמדברים בה יפנית - תדבר יפנית. ואם היא תגדל בחברת זאבים (כמו ילדי פרא שננטשו ע״י בני האדם וגדלו בג׳ונגלים - סיפורים אמיתיים וטראגיים מאוד) היא תנהם בשפת הזאבים.
מונטסורי לקחה את כל תכונות המוח הסופג כדי לבנות פדגוגיה שלמה ומושלמת שנותנת מענה לימודי לילדים מכל רחבי העולם, בכל תרבות ובכל וזמן.
אבל מה קורה אחרי גיל שש? האם תהליך הלמידה נפסק?
לא.
הוא לא פוסק לעולם.
הוא פשוט משנה צורה והופך למוח הסיבתי. הגילוי הזה כל כך הרגיע אותי כאמא!
כשהבנתי מה השלב הבא, ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות בתור אמא כדי לתת מענה מתאים לבת שלי ולהמשיך איתה את התהליך המופלא של החינוך המונטסורי - שלגמרי לא פוסק בגיל שש.
מוזמנות לצלול יחד לעולמו הפלאי של המוח הסיבתי:
המוח הסיבתי
מלא שאלות, יכולת לחקור ולקבל תשובות
אחרי שהסתיימה תקופת הילדות הסוערת, מלאת השינויים והתהפוכות (הפיזיים והנפשיים כאחד) מגיעה תקופה רגועה יותר, של שלווה וסדר פנימיים וגם של גוף בריא וחזק יותר - מה שמאפשר פניות מלאה ללמידה אינטלקטואלית אינטנסיבית. המוח עובר מספיגה פאסיבית לחקירה אקטיבית. המוח הסיבתי רוצה לדעת הכל! מה הסיבה של כל דבר? למה דברים קורים כפי שהם? והאם זה בכלל נכון?
המוח הסיבתי רוצה לטרוף את העולם. בעצם זה יותר מהעולם - את היקום כולו!
כל מה שנמצא בין גרעין כדור הארץ אל מעבר לגלקסיות שמקיפות אותנו. כל מה שהתרחש בעבר, קורה כעת או יקרה בעתיד - הכל מעניין, הכל רלוונטי, הכל יכול לגרות את המוח הסיבתי לצאת לחקירה.
בשלב הזה, בהינתן תהליך התפתחותי תקין - למוח יש יכולת לבנות תמונות באמצעות מילים.
אם בגיל שנה, אנחנו נגיש תפוח אמיתי ונגיד שלדבר הזה קוראים תפוח, ובגיל שלוש אנחנו נגיש תמונה של תפוח ונגיד שגם זה תפוח - בגיל שש מספיקה המילה תפוח כדי שהתמונה של הדבר תתקיים במוח.
זו למעשה משמעות הדימיון על פי מונטסורי וזו גם החשיבות שביצירת סביבה כמה שיותר מוחשית ונאמנה למציאות בתקופת המוח הסופג שמטרתו לבנות כמה שיותר תמונות במוח.
ואז, בשלב הבא (המישור השני) כשיש מספיק תמונות ואין מגבלה מוחשית ניתן להתחיל לחשוב וללמוד ולחקור באופן עצמאי על התפוח.
מאין בעולם הוא הגיע?
מתי נוצר?
איך הוא גדל?
כמה סוגי זנים יש?
מה טעמם?
איזה מאכלים ניתן להכין מתפוח?
מהם ההקשרים התרבותיים של התפוח?
כמה זמן תפוח יכול להחזיק מעמד במקרר? ומחוצה לו?
מה יקרה לו כשירקב?
איזה ויטמינים יש בו?
איך האכילה שלו תורמת לבריאות הגוף?
כל אחת מהשאלות הקטנות האלה, מזמנת אפשרויות חקירה בלתי סופיות בתחומי דעת רחבים:
בוטניקה, היסטוריה, ביולוגיה, כימיה ועוד ועוד. כל תשובה לשאלות האלה בונה עוד ועוד תמונות חדשות במוח, הקשרים חדשים ויצירתיים ומגרה להמשיך ולחקור.
בשלב הזה ניתן ללמוד גם על דברים קטנים שאי אפשר לראות כמו אטומים או יסודות בכימיה.
או על דברים רחוקים שאי אפשר לגעת בהם, כמו קרקעית האוקיינוס או כוכב מאדים.
אפשר לנסוע אחורה בזמן, לתקופות אחרות,
אפשר להמציא המצאות.
לדמיין.
אני אוהבת לקרוא למוח הסיבתי - המוח הרעב.
זה מזכיר לי את הסיפור המתוק על הזחל הרעב שאכל ואכל ואכל ובסוף הוא הפך לפרפר מרהיב.
התפקיד שלנו כהורים זה לספק למוח הרעב כמה שיותר אוכל, כדי להשביע את רעבונו.
וכדאי לעשות זאת עם מודעות על הזמניות של התהליך ועל הפרפר שיווצר בסוף.
חשוב לדעת שבשלב הזה, הכיתה והבית פשוט לא מספיקים.
בניגוד לשלב הקודם, בו ישנה חשיבות לסביבה הנכונה והמתאימה בתוך הבית והגן (מה שבמונטסורית נקרא - הסביבה המוכנה) עכשיו אנחנו בפאזה אחרת.
לא משנה עד כמה הסביבה תהיה מדויקת, עשירה, אסתטית ונגישה - היא כבר לא תספיק כדי לתמוך באותו רעב.
הדרך היחידה לעשות זאת היא לצאת החוצה - אל העולם.
לצאת לטיולים בטבע, לטיולים בעיר, למוזיאונים, לתיאטרון, לקולנוע, להרצאות, למפגשים מעניינים.
וגם לצאת במובן המטאפורי - להביא לסביבה שלנו חומרי קריאה מתאימים ומגוונים, ללמד איך מחפשים מידע איך משתמשים בגוגל או בוויקיפדיה למשל.
ולא, אין מה להילחץ.
אין הכוונה שעכשיו ״צריך״ ללמוד וללמד את הכל, זה בלתי אפשרי,
הכוונה היא לתת לילדים כלים ללמידה, לזרוע זרעים של ידע, להבין את צרכי המוח הרעב ולעזור ללמוד ולחשוב באופן עצמאי.
ולא רק הסביבה הפיזית,
גם אנחנו ההורים, הסביבה האנושית, כבר לא מספיקים… אם עד עכשיו היינו השמש והכוכבים, כעת החיים החברתיים הולכים ותופסים נפח משמעותי יותר ויותר וקבוצת השווים, החברות והחברים, הופכים להיות חשובים יותר ויותר.
המוח הסיבתי אוהב חברה ויש לו חוש צדק מפותח
בשלב הזה ילדים אוהבים להיות בקבוצות. המוח הסיבתי אוהב וזקוק לחברה.
למידת עמיתים היא צורת הלמידה האהובה ביותר על ילדי השלב השני והחינוך המונטסורי נותן מענה לכך בצורה מושלמת. רוב הילדים והילדות אוהבים לעבוד יחד! לא רק ״לפטפט״ כמו שזה עלול להתפרש מהצד, אלא לעבוד ממש בשיתוף פעולה מלא, עם חלוקת משימות, הצבת יעדים, לוחות זמנים.
מעבר לתהליך העבודה הקבוצתי, ילדים בשלב הזה מאוד אוהבים לקיים דיונים ולהציג את דעתם. זו עוד מיומנות חיונית לחיים קהילתיים שחשוב מאוד לטפח בשלב הזה. קל יותר להשמיע את דעתי, אבל ללמוד לשמוע דעות של אחרים - זה האתגר והמוח הסיבתי קיים כדי לצלוח אותו. בשלב הזה, טרם הסערה של גיל ההתבגרות, ניתן ללמוד לנהל דיונים בצורה רציונלית, בלי רגשות ובאופן מכבד.
אם תזכרו בלהט שאחז בכן גיל ההתבגרות, בנושאי פוליטיקה, דת, חברה - כאן אנחנו פסע לפני אותו להט וזו הזדמנות פז לפתח מיומנויות חשובות שישפיעו במהלך כל החיים.
ואותו דבר בעניין המוסר,
המוח הסיבתי נולד בתקופה שבה יש לילדים רגישות מוגברת למוסר ולצדק.
אותו מוח סיבתי ששואל שאלות לגבי היקום, שואל ומתעניין גם לגבי חוקים וגבולות בתהליך שנועד לפתח את חוש המוסר הפנימי תוך כדי השוואה בלתי פוסקת.
הורים לילדים בגיל 6 ומעלה שומעים הרבה ״אבל זה לא פייר! זה לא הוגן! למה היא עשתה ככה ואני צריכה לעשות אחרת?״. זה המוח הסיבתי בפעולה. אין טעם לכעוס, אלא להבין, לתווך וללוות את תהליך החשוב הזה.
–
ומה עוד אפשר לעשות כהורים לילדי ולילדות השלב השני?
איך אפשר לתת מענה מתאים למוח הסיבתי?
כמה אפשרויות שאפשר ליישם בכל בית:
1. לזרוע כמה שיותר זרעים של ידע! גם אם אין אפשרות למסגרת מונטסורית - יש המון דברים שאפשר לעשות בבית וגם בחוגים, קבוצות ספורט ותנועות נוער.
זה אומר שכדאי לנו לספר להם מלא מלא סיפורים קצרים ומעניינים על כל מיני דברים שקורים סביבנו, להמשיך ולשתף בחיים עצמם אצלנו בבית וגם במה שקורה בעולם הגדול.
זו ההזדמנות להכניס את הילדים שלנו לתוך העולם הפנימי שלנו, לתחביבים שלנו, לתחומי ידע שלנו, למקצוע שלנו, בשלב הזה - אנחנו והעולם האישי והמקצועי שלנו עדיין מעורר עניין. אבל בלי נאומים וחפירות, המוח הסיבתי אוהב את זה קצר, מהיר ומרתק.
2. לתכנן (רצוי ביחד) כמה שיותר טיולים, חוויות, ביקורים במוזיאונים, מנוי לספרייה, תערוכות, מרכזי מבקרים, קולנוע, תיאטרון ועוד ועוד. בהמשך אפשר להעביר את שרביט התכנון והאחריות את הילדים עצמם - הם כבר יכולים לעשות כל כך הרבה דברים לבד. אנחנו נהיה שם ברקע, לתת את העזרה המינימלית - אבל האחריות תהיה שלהם.
3. להמשיך וליצור בבית סביבה עשירה באמנות, מוזיקה, ספרים. בשלב הזה כבר אין צורך באחסון שקט - כל היקום צריך להיות פרוס בפניהם ולכן כדאי להציע נגישות מלאה לכל המשחקים והחפצים שיש בבית עבורם.
4. לתווך וללמד את האפשרויות השונות למחקר ולמידה עצמאית, וזה כולל ליווי בעולמות האונליין על שלל הסכנות שיש שם. כמו שלא ״נשחרר״ לעצמאות פיזית מוחלטת מוקדם מדי, כך לא כדאי לעשות בנוגע לעצמאות מחשבתית. כתבתי על קבוצות הוואטסאפ למשל בטור הזה >
5. וכמובן ולאורך כל הדרך - נמשיך ולהיות שומרות הריכוז, שכבר למדנו לכבד ולא להפריע. אותה יכולת פלואו מופלאה מקדמת את המוח הסיבתי בעבודת החקר והגילוי החשובה והגדולה שלו.
יש לכן מחשבות על המוח הסיבתי? שאלות?
מוזמנות לשאול אותי, תמיד שמחה לענות >
