אחת הציפיות שלנו מהילדים.ות היא שלאחר שיסיימו לשחק במשחק מסוים - הם יחזירו אותו למקום בעצמם.
זה נשמע לנו ממש פשוט ודבר שאנחנו יכולות לדרוש מפעוטות וגם מילדים יותר גדולים. זה מעיד על גבולות ועל כך שלא ניתן לעשות בבית כל מה שרוצים. שחשוב לשמור על הסדר ולעזור לאמא ואבא.
הרי היא שיחקה - שהיא תחזיר, לא? זה בסך הכל לאסוף כמה חלקים לתוך קופסה ולשים על מדף.
גם לי בעבר הייתה ציפייה כזאת, אבל ככל שהעמקתי בעולם המונטסורי - הבנתי שהיא לא ריאלית, ובעיקר מזמנת לבית שלנו המון תסכולים וקונפליקטים - דווקא בזמן משחק שאמור להיות כיף.
אז כן, אני מסדרת בעצמי.
וממש משתדלת לעשות את זה עם חיוך.
ולמה אני עושה את זה?
יש כמה סיבות, הנה המרכזיות:
1. מודלינג במקום מילים
במקום להסביר ולנאום נאומים לא אפקטיבים ואז להתאכזב שלא מקשיבים לי, יש דרך הרבה יותר אפקטיבית: לסדר בעצמי. ולעשות את זה בחיוך ותוך כדי להזמין אותה לסדר איתי יחד.
אולי היא תרצה אולי היא לא, אבל המסר יועבר בכל מקרה.
נכון זה מעצבן, נכון לא תמיד מתחשק לנו לאסוף 500 חלקי לגו קטנטנים מהרצפה אבל ילדים בגיל הרך לומדים את העולם והחוקים שלו דרך הסביבה וככל שאנחנו נתמיד בדרך הזאת ככה נבסס את הגבולות ואת חוקי הבית שלנו - שאחרי שמסיימים לשחק במשחק מסויים - מחזירים אותו למקום.
לפעמים אגב המשחקים נשארים על הרצפה כי אן עדיין לא סיימה לשחק. היא בהפוגה ותמשיך לשחק בהמשך או מחר. כדי לכבד אותה אני תמיד אשאל אם אני יכולה לסדר, ואם תגיד לי שלא - אני אכבד את תשובתה ואשאיר את הכל as-is, מקסימום אזיז קצת הצידה בעדינות.
2. משחקים הם לא תרגילים, והבית הוא לא גן
במשחקים של בית כמו לגו, פליימוביל, מגנטים - יש הרבה חלקים וגם יש חשיבות לכמות החלקים.
ילדים אוהבים לבנות עולמות משלהם והרבה פעמים אוהבים להשתמש בהמון חלקים ואפילו לשלב עוד ועוד ממשחקים אחרים. כך גם בפאזלים, חומרי יצירה, בובות, משחקי קופסה ועוד שלל משחקים שיש לנו בבית. כמות החלקים היא באמת עצומה וזה באמת קשה לאסוף בסוף המשחק. גם לנו… אז בוודאי שגם להם.
להבדיל ממשחקים פתוחים מרובי חלקים - תרגילים על מגשים מסודרים הרבה יותר קל להחזיר למקום ואת זה באמת הבת שלי מחזירה תמיד למקום בלי שום בעיה, זו נורמה שהיא למדה בגן שלה וקל לה ליישם גם בבית.
בגנים מונטסורים יש חוק שלפיו אחרי שמסיימים לעבוד על תרגיל - מחזירים אותו למדף, וזה משהו שמאוד מקפידים עליו וכל הילדים מחוייבים לכך. אבל חשוב לי לחדד שלושה דברים:
- הבית הוא לא גן
- בגן יש צוות שלם של מבוגרים שעובדים מאוד קשה ברקע כדי לסדר את כל התרגילים על המדפים בצורה שתתאים לחוקי הגן ולמידותיהם של הילדים. כך למשל תמיד המגשים יהיו בגודל ובמשקל שנוח לילדים לשאת לבד.
- בתחילת שנת הלימודים מקדישים הרבה מאוד זמן ללימוד ההתנהלות הרצויה: איך אוחזים מגש, איך הולכים איתו ברחבי הגן. איך מתיישבים איתו על שטיח, או שולחן. וגם איך אוספים אליו את התכולה לאחר השימוש ונושאים בחזרה למקום. בהמשך השנה, במידת הצורך חוזרים על כך, שוב ושוב, בסבלנות ורוך - עד שהכל מוטמע ומיושם. זה לא נולד מהאוויר! ואת כל העבודה הזאת שמתרחשת ״מאחורי הקלעים״ אנחנו לא רואות בכל מיני סרטונים ושיתופים ברשתות החברתיות.
3. זו האחריות שלי
להכין את הסביבה של הבית ולהתאים אותה לילדות שלי וחלק מהאחריות היא לשמור על הסיבה מסודרת, אסתטית, נקייה ונעימה.
אם אקבל עזרה ממנה - זה יהיה מעולה! אם היא תיזום לבד - עוד יותר נהדר!
אבל גם אם לא - זו האחריות שלי ואני לא יכולה להעביר אליה את האחריות הזו כרגע. זה יקרה, אבל בהמשך, כשהיא תהיה בשלב התפתחותי שיאפשר לה לעמוד באחריות הזו.
דרך טובה להקל על עצמנו זה לשמור על כמות משחקים וצעצועים סבירה ומאורגנת בצורה כזו שנוח גם לסדר ולהחזיר למקום - אחסון שקט ורוטציה זו הדרך הכי יעילה לעשות את זה.
ככה גם אפשר לוודא מראש שכמות הפוטנציאל לבלאגן וחוסר סדר היא כזו שאנחנו יכולים להתמודד איתה במהירות וללא תסכול שלנו.
4. ומה יכול לקרות אם אני אדרוש ממנה לסדר? (תקף לילדים מתחת לגיל שש)
יכול להיות שהיא תעשה את מה שאני אומרת לה - אבל כדי לרצות אותי ולא בגלל שהיא באמת מבינה שאלו הם חוקי הבית שחלים על כולנו ונועדו לשמור על סביבה נעימה ונקייה.
בחינוך המונטסורי אנחנו נרצה שהמוטיבציה לעמוד בחוקים ובגבולות תבוא מתוך מקור פנימי ומתוך הבנה שאנחנו חיים בתוך עולם בו יש חוקים, והחוקים קיימים כדי לשמור עלינו ועל אחרים בחברה.
אין אצלנו לא פרסים ולא עונשים - יש תמיכה בתהליך ההתפתחות הפנימי של הילדה, והסתכלות לטווח הארוך.
בטווח הקצר פרסים ועונשים יכולים מאוד להועיל - אבל אנחנו פה בשביל הטווח הארוך. זה תהליך, וזה ישתלם לנו בהמשך.
5. מה זאת אומרת בהמשך?
לפעוטות וילדים מתחת לגיל שש יש עזרה בדמות תקופת רגישות לסדר שעוזרת להם ליצור סדר פנימי ודרכו להבין את העולם. זה בדיוק השלב שבו הם שמחים להחזיר דברים למקום, לקחת חלק בעבודות הבית, לסדר.
יש להם גם עזרה בדמות המוח הסופג, שגורם להם לספוג ולחקות כל התנהגות שהם רואים סביבם.
ויש להם גם עזרה בדמות הרצון לעבוד יחד איתנו בבית, לשכלל מיומנויות ולבצע פעולות בעלות משמעות והשפעה על החיים שלנו בבית כמו ניקיון, בישול, סידורים - לרוב הם שמחים ורוצים לקחת חלק!
אחרי גיל שש, ילדים וילדות עוברים לשלב ההתפתחותי הבא שלהם. (תוכלו לקרוא עוד על השלב הזה כאן >)
בשלב הזה הסדר החיצוני כבר ממש לא מעניין אותם, וגם אנחנו כבר פחות מעניינות אותם.
החברים והחברות מעניינים הרבה יותר ולפזר את החפצים שלהם בכל מקום זה מחזה שכיח שרק ילך ויחמיר עם גיל ההתבגרות שבפתח. הם אפילו לא שמים לב שזה קורה!
המוח הסיבתי שלהם כל כך עסוק באלף דברים אחרים, מעניינים הרבה יותר וסדר וניקיון - פשוט לא רלוונטי עבורם.
לעומת זאת, זה בדיוק השלב שבו מבחינה קוגנטיבית הם כן יכולים וצריכים להתחיל לקחת אחריות וכן יכולים לעמוד בהתחייבויות וזו אחת מהמיומנויות הכי חשובות עבורם כרגע.
זה השלב שבו יש פרוייקט לימודי עם דדליין, תיק עם ציוד שצריך להגיע איתו לבית הספר, שעה מסוימת שחייבים להיות בה בכיתה וגם - יש בית שצריך לקחת חלק בתחזוקה שלו.
ושם - בדיוק שם,
זה המקום שבו אנחנו נרצה להישען ולהתבסס על אותם חוקים וגבולות שעבדנו מאוד קשה כדי לבסס באופן פנימי בתוך הלב, הנפש והמיינד של הילדים שלנו.
ובשביל זה - שווה לי להתכופף גם אלף פעמים כדי לאסוף 500 חלקי לגו מהרצפה - ולהשתדל מאוד לעשות את זה עם חיוך.
